הכותל המערבי הוא המקום הכי מתועד בישראל, טוענת הבמאית מורן איפרגן. והיא כנראה יודעת על מה היא מדברת, בתור אחת שצברה אלפי שעות צילום שלו, ומהן יצרה את סרטה הדוקומנטרי "הקיר", זוכה פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2017. חולפות כמה דקות מתחילת הסרט עד שמחלחלת ההבנה שהכותל הוא שחקן מרכזי, או בעצם ניצב ראשי, בסרט העוסק בתיעוד חורבן הבית הפרטי של איפרגן, בעקבות גירושיה מהשף אסף גרניט, עם האתר הקדוש המסמל את החורבן הלאומי.

על רקע צילומים מרחבת הכותל המערבי, מתנהל במקביל סרט ווקאלי הכולל הקלטות משיחות טלפון עם שלוש הנשים המשמעותיות בחייה של הבמאית: האם, מרסל איפרגן, האחות ריקי והחברה הטובה מורן אלון (השתיים מכנות זו את זו בשם "מורי"), המלוות אותה בתהליך הפרידה, עד לגירושיה.

"הרקע הדתי שלי משך אותי לכותל", היא מסבירה. "מכאן ודרך הפריזמה הפרטית, אני מספרת את תהליך חורבן הבית שעברתי, שהוא למעשה סיפור אוניברסלי של חוויית קיום אנושית ונשית. הסרט עוסק בפערים בין־דוריים, היחס לגירושים, הפער בין ירושלים לתל אביב, היעדר סנכרון במיניות בין נשים לגברים, תהיות אמוניות וחברתיות, מזרחיים ואשכנזים, דתיים וחילונים ועוד".

אסף גרניט. צילום: רון קדמי אסף גרניט. צילום: רון קדמי

כלומר, לא עשית סרט על מורן ואסף?
"מי שציפה לסרט על הגירושים של השף, כוכב הריאליטי אסף גרניט, מתאכזב. אני לא מסוג הבמאיות האלה, וראיונות על גירושים סנסציוניים שייכים לצהובונים. זה לא סרט סתמי, נרקיסיסטי. בכוונה בחרתי שלא להתעסק בדבר עצמו, למעט ההתייחסות לעובדה שהבית שלנו התפרק בגלל חוסר התאמה אישית ביני לבינו".

מאז 2013 נהגה איפרגן להגיע בתדירות משתנה לכותל המערבי. בתחילה תכננה לצלם סרט על עזרת הנשים במקום. "לא הרגשתי בנוח בתפקיד העלוקה הדוקומנטריסטית שמוצצת סיפורים אינטימיים מנשים אחרות", היא אומרת. "שעות וימים ישבתי עם המצלמה, שבמהלכם קרה הרבה בחיים שלי. הייתי אז אמא טרייה, לבדי בירושלים, כשבדיוק אסף היה בשלב פריצת הקריירה שלו בחו"ל. לידה היא מבחן רציני לחיים, לזהות שלך ולשותפות הזוגית. הגעתי לכותל טעונה, והבנתי בדיעבד שחוויתי דיכאון אחרי לידה שתועד ב'חופשת לידה', סרט קצר שיצרתי. עם הזמן החוויות שעברתי התחברו לדבר רחב יותר שקורה שם, והבנתי שאני עוברת תהליך פרידה".

"הקיר". צילום: מורן איפרגן"הקיר". צילום: מורן איפרגן

היחס לגירושים, כפי שעולה מהסרט, הוא עניין תרבותי במהותו. "בדקות הראשונות של הסרט, עם צילום עקביה הנוקשים של הבמאית ברחבת הכותל, נשמע קולה של מורן אלון חברתה, כשהיא אומרת: "מורי, גם אם התחתנת, אפשר להתחרט. במשפחה שלי, אם אתה לא מתחתן לפחות שלוש פעמים אתה מאוד מוזר".

בקטעים המאוחרים יותר, כשאיפרגן, בקולה השקט, מבשרת בטלפון לריקי שהיא מתגרשת, האחות מגיבה בהלם מוחלט ופורצת בבכי, תגובה הרומזת גם לתגובת האם, שתישמע בהמשך. הן מתייחסות לגירושים כאל חורבן אמיתי, כמעט כמו מוות. "הגירושים שלי הם לא רק הסיפור שלי. האדוות שהם יצרו משפיעות על כל המשפחה", היא אומרת.

מורן איפרגן. צילום: שירז גרינבאום מורן איפרגן. צילום: שירז גרינבאום

כמעט כמו מוות
איפרגן (34), דתייה לשעבר, גדלה בשכונה ד' בבאר שבע, בת רביעית להורים שעלו ממרוקו. בנעוריה ובמהלך לימודיה באולפנה החלה להתרחק מהדת. "בצבא הורידו לי נקודה בקב"א על כך שהגעתי משכונת מצוקה ועל מספר החדרים בבית", היא מגלה, מה שלא מנע את שיבוצה בדובר צה"ל.

בהמשך למדה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. ב"מחניודה" הכירה את השף אסף גרניט, ובסופן של שלוש שנות נישואים וילד הם התגרשו. לאחר 12 שנים בירושלים עברה לתל אביב. הילד, ליאו יהודה, הוא בן ארבע וחצי היום. "קוראים לו ליאו על שם לאה, סבתו האהובה של אסף, ויהודה מתחבר למקום הדתי שלי", אומרת איפרגן. "הוא נולד בפרשת 'וייגש', שבה יהודה מקבל את ברכת יעקב. לדעתי, תהיה לו חוויית חיים מורכבת. הוא יבוא איתי לחינות בבאר שבע, יבקר עם הסבתא הירושלמית במוזיאון, יתלווה לאסף בצילומים לריאליטי ואיתי בצילומים דוקומנטריים".

איפרגן מתעסקת לא מעט בהוויה המזרחית שלה. "המזרחיות מהווה מרכיב דומיננטי בזהותי", היא אומרת. "כמו הרבה מזרחים מהפריפריה, גם אני עברתי את שלב התובנה שאתה סוג ב' או ג'. כיום, בעידן פוליטיקת הזהויות שמטלטלת את הספינה, אני שמחה שבני הדור הצעיר עושים את זה. הסרט הראשון שלי, 'ריקי', כתרגיל בסיום שנה ב', עוקב אחר סיפורה של אחותי הבכורה חודשיים לפני בר המצווה של בנה הבכור. זה סיפור אישי המביא את סיפור הנשים המזרחיות בפריפריה".


אבל את עזבת את הפריפריה.
"אילו היה נתיב לפן המקצועי שלי בבאר שבע, הייתי נשארת. אולי כדי לעשות אמנות צריך להגיע למרכז, כפי שקורה בעולם. אני לא מעורבת פוליטית, כך שאין לי מה להוסיף על הדיון מכיוונו של משרד התרבות על מרכז ופריפריה. בעבר, בדומה למזרחים רבים שעברו מסגרות, האשימו אותי בהשתכנזות. אלא שלהיות מזרחי או אשכנזי זה לא מסתכם בשאלה אם אתה אוכל או לא אוכל מטבוחה".

איפרגן גם ביימה את הפרק השלישי ב"אכלו לי, שתו לי – הדור הבא" בסדרה הדוקומנטרית של רון כחלילי, המלווה את מבטם של פלסטינים צעירים אחר התעוררות השיח העדתי בישראל. "הפלסטינים בסדרה אומרים לנו: 'לפני שאתם רבים ביניכם, אשכנזים ומזרחים, תזכרו שיש לכם עניין רציני לדון בו - וזה אנחנו'", היא אומרת.

את בטח מודעת לכך שבני עדות המזרח מחזיקים יותר בעמדות לאומניות ונגד ערבים.
"הציונות חינכה את המזרחים להאמין שהערבי הוא האויב. ברמה התרבותית הבסיסית, התרבות הערבית אינה זרה לי. אני מבינה את התרבות, השפה והקודים שלהם. במקום מנהיגים ישראלים עם תחושת עליונות, כשיגיע המנהיג שידבר עם הפלסטינים בגובה העיניים, מתוך אותה היכרות תרבותית, יהיה אפשר להתחיל במשא ומתן". 

"הקיר", 9 באוגוסט, רביעי, 15:30, פסטיבל דוקו.טקסט, הספרייה הלאומית, ירושלים