"יוסי בנאי זה לא סתם. יוסי בנאי זה מנסים (אלוני), מאמא שלו, ומכל מיני דברים. זה לא משהו שנפל פתאום מהשמיים. שאלה אותי פעם עיתונאית: 'תגיד, אתה לא חושש לחזור על עצמך?', אמרתי לה: 'על מי את רוצה שאני אחזור? על עצמךְ? אני חוזר על עצמי, אבל אני צריך לדאוג שהעצמי שלי יהיה מעניין'".
הציטוט דלעיל הוא אחד מתוך אינספור ציטוטים מחכימים, מאלפים ונחרטים, שמשמיע יוסי בנאי בקולו ה"פחמי" בפסקול של "להאיר את יוסי": סרטם התיעודי המרתק של קובי פרג' ומוריס בן מיור (HOT8), שמשודר בימים אלה בטלוויזיה, אחרי הקרנות בקולנוע, ומצליח להחזיר לתחייה בת 47 דקות הולמות ברקות את עולמו החד־פעמי, החרוט כמו קו על כף ידו של המקום הזה, של אחד האמנים הגדולים שהיו כאן מאז ומעולם.
יוסי בנאי, חוטר אצולת משפחת בנאי המפוארת, לא היה עוד כוכב מוכשר. יוסי בנאי היה תמצית המושג הפואטי "תבנית נוף מולדתו". וככזה, רוחב ועושר יריעת יצירתו המדהימה, הנפרשת על פני 50 שנות קריירה - מהווים השתקפות נאמנה לנרטיב הישראלי ההפכפך, שלעולם לא יודע מנוח, מנוחה או נחמה ("אחרי מלחמה, לפני פיגוע", כדבריו).
גדולתו של "להאיר את יוסי" הוא ההתמקדות וההסתפקות בתמצית סיפור חייו של בנאי, לאו דווקא בסיקור כרונולוגי של הרזומה האינסופי שלו. וכאן, כנראה, כל מה שנותר ליוצרי הסרט - שאגב, עשו עבודה מדהימה בעוצמתה - הוא לבחור את הבסט־אוף־דה־בסט של אינספור חומרים אודיו־ויזואליים שהותיר בנאי, בהם דאג, עוד בחייו, לחסוך עבודה לתחקירני העתיד, כי "כשהרחוק נהיה קרוב, אתה רוצה שיזכרו אותך".
ואכן, השיוט בין האוצרות התרבותיים שהותיר אחריו בנאי הוא מסע קסום, עוצר נשימה, לתוך ראשו של אמן מורכב, חדשן ורעב, שהתכתב עם הנצח עד יום מותו. כולל הימים שבהם חזר מעולם המתים, התפכח כליל מכל הבלי העולם הזה, והתחיל להתרגש מירוק של עץ בשדרה מול הבית.