תגובתה של בת-אדם על הזכייה בפרס הייתה מאופקת: "אני מודה לכל אלה שתמכו בי בלב ובנפש, כי כידוע לא תמיד היה לי פה קל לעשות את מה שאני עושה. בלעדיהם לא הייתי מקבלת פרס כזה".
בת-אדם חייבת תודה בראש בראשונה לעצמה, על שהשכילה לנטוש את הכינור, שאיתו החלה את דרכה האמנותית, לטובת לימודי משחק בבית צבי, שהיוו לה מדרגה בדרך לבימוי וכמובן, לבעלה המנוח, הבמאי משה מזרחי, שפתח בפניה את שערי הקולנוע.
"דרך משה התחלתי (ב-72'), בסרטו 'אני אוהב אותך רוזה' לשחק בסרטים", היא מציינת. "כשהצעתי לו כעבור שבע שנים לביים את הסרט 'רגעים', הוא אמר - 'למה שאת לא תביימי את זה?'. על כך אמרתי 'למה לא' והפכתי לבמאית. התאהבתי בכך ואני ממשיכה למרות כל הקשיים".
לבסוף, דעתה של בת-אדם על מה שקורה בשנת הקורונה איננה נוחה. "בלי התרבות מה אנחנו שווים?", היא תוהה ובהיותה כבר מעבר לשנתה ה-70 היא שוקדת על ההכנות לבימוי סרטה ה-12, בתקווה שכקודמיו הוא יעשיר את חיי התרבות כאן.
התרעות פיקוד העורף