פה קבור הכלב
גם אם יש בו כוח, "כוחו של הכלב" מתקשה לרגש. ההתייחסות אליו כאל אחד הסרטים הכי טובים של השנה קשורה בכך שהוא עוסק בנושאים הנכונים בזמן הנכון

במאים לא אמריקאים יצרו כמה מהסרטים הטובים ביותר על אמריקה, למשל "פריז טקסס" של וים ונדרס. נשים עמדו מאחורי כמה מהסרטים הטובים ביותר שנעשו על גברים, למשל "הרוכב" של קלואי ז'או. ג'יין קמפיון הניו זילנדית היא לא אמריקאית ולא גבר, וסרטה החדש "כוחו של הכלב" מתרחש במונטנה בשנות ה–20 של המאה הקודמת, ועוסק בגבריות רעילה. לאור המסורת הקולנועית שהזכרנו, לא פלא כי הוא נחשב לאחד הסרטים הטובים של השנה, ויהיה בוודאות מועמד לשלל אוסקרים.
הסרט מבוסס על ספר בשם זה של תומאס סוואג', שיצא בעברית בהוצאת כנרת זמורה דביר בתרגומה של יעל אכמון. כשלעצמו, הכותר נקרא בשם ציטוט מספר תהילים: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי". חובבי כלבים לא ישמחו לשמוע זאת, אבל הדברים התבססו על התפיסה שמדובר בחיות אכזריות, היודעות לזהות חולשה, לנצל אותה ולהסתער עליה.
כזה הוא גיבור הסרט, פול - כמוסת רעל מהלכת בגילומו של בנדיקט קמברבאץ'. הוא מנהל חווה יחד עם אחיו ג'ורג', שאותו מגלם ג'סי פלמונס, עוד שחקן שלאחרונה רואים אותו בכל מקום. וכאן נכנס מקור השראה תנ"כי נוסף - ניכר כי השניים מתכתבים עם הדמויות של קין והבל. פול דברן, שתלטן ואגרסיבי; ג'ורג' שתקן, נעים הליכות ופסיבי.
ג'ורג' מתחתן עם אלמנה בשם רוז, שאותה מגלמת קירסטן דאנסט, ופול בז לה וגם לבן שלה, נער עדין בשם פיטר, שהליכותיו מעודנות ורכות מדי בעיני החוואי הכוחני, שאוהב להמחיש עד כמה הוא "גבר–גבר", ורוצה שכולם יהיו כמוהו. כשבתחילת הסרט מכין הילדון פרחים מנייר, למשל, הבוקר לועג ל"נשיות" שלו.
פול גם אוהב לתרגם את מחשבותיו השליליות למעשים, ויודע כיצד לעשות זאת. בהיותו כלב עם חוש ריח טוב, הבוקר האכזר מזהה את החולשות של הקורבנות ומשתמש בהן כדי לענות את מושאי הבוז. עם הזמן, מתברר כי ייתכן שהגבריות המאולצת והמאומצת הזו אינה אלא דרכו של החוואי להדחיק את נטיותיו המיניות. עם הזמן, מתגלה גם כי הנער שהוא נהנה לרמוס כמו חרב בערוגת פרחים, אינו תמים כפי שהוא והצופים חשבו, ויעשה את כל הנדרש כדי להגן על האישה האהובה עליו בעולם - אמא שלו.

"כוחו של הכלב" עוסק במלחמה בין החרב לפרח, ואף שברור באיזה צד הוא, אין בו שום אשליות נאיביות. הסרט ממחיש שאי אפשר לנצח חרבות באמצעות פרחים בלבד, אלא צריך להשתמש בנשק של הצד השני. מה שמעלה את השאלה - האם זה באמת ניצחון, כשאנחנו מביסים את הצד השני באמצעות הטקטיקות שלו?
"כוחו של הכלב" הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה לפני כשלושה חודשים, ואז גם בפסטיבל ניו יורק, שם צפיתי בו. בעוד שבועיים יעלה בנטפליקס, שהפיקה אותו במסגרת ההשתלטות שלה על עולם הקולנוע האומנותי, אך קודם לכן יעשה סיבוב באולמות אצלנו (החל מאתמול בקולנוע), וטוב שכך. אם כבר לראות את הסרט הזה - אז במסך הגדול.
עלילת הסרט אומנם מתרחשת במונטנה, אך קמפיון צילמה אותו במולדתה הניו זילנדית. יחד עם הצלמת ארי וגנר, שכבר עשתה עבודה פנומנלית בסרטים כמו "ליידי מקבת", היא מוציאה את המיטב מהנופים, שהיופי הטהור שלהם עומד בניגוד לאפלה של הדמויות האנושיות. בכל הקשור לצד הוויזואלי, "כוחו של הכלב" מיישר קו עם הקלאסיקות היפהפיות של טרנס מאליק, למשל "ימים ברקיע".
קמפיון היא אחת הבמאיות החשובות בתולדות הקולנוע העכשווי, ועד השנה גם האישה היחידה שביימה סרט זוכה דקל זהב - "הפסנתר". "כוחו של הכלב" הוא סרט הקולנוע הראשון שלה לאחר תריסר שנים שבהן עבדה בטלוויזיה, ועבודת הבימוי שלה מיטיבה להשתמש לא רק בנופים, אלא גם בתקריבים על פניהן של הדמויות.
תצוגות המשחק מרשימות, ובעיקר של קמברבאץ' כמובן ושל קודי סמית–מק'פי. הנער בגילומו מצטרף לגלריה קולנועית מכובדת של נערים שהיו תמימים ומקריפים באותה מידה, למשל קווין בגילומו של עזרא מילר ב"חייבים לדבר על קווין".
המוזיקה של ג'וני גרינווד, שהצטיין השנה גם ב"ספנסר", תורמת לעוצמה הדרמטית המצמררת של הסרט. אך למרות כל האיכויות הללו, בסופו של דבר השלם כאן קטן מסכום חלקיו. יש לסרט שיניים, אך לעתים ברור מדי מה הוא מנסה להגיד, ויש בו גם מניירות ומלאכותיות יתר, ועודף בסצינות אווירה שהופכות אותו לכבד ומייגע. ההשקעה בו משתלמת הודות לסיומת המבריקה שלו, אך בסופו של דבר, גם אם יש בו כוח, "כוחו של הכלב" מתקשה לרגש. הערכת היתר שהוא נהנה ממנה קשורה כנראה בכך שהוא עוסק בנושאים הנכונים בזמן הנכון.
לא בטוח ש"כוחו של הכלב" ראוי להיחשב אחד הסרטים הכי טובים של השנה, אבל הוא בהחלט חוויה שיש בה מעלות ואיכויות, בעיקר אם צורכים אותן על המסך הגדול, שם מקומו. נוסף לכך, וכיאה לסרט הנקרא בשם ציטוט מספר תהילים, אומנם הוא מתרחש במונטנה, אבל העיסוק שלו בגבריות רעילה רלוונטי מאוד גם למציאות ולחברה שלנו. נותר רק להתפלל שגם אנחנו נינצל. 

אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!

גם אם יש בו כוח, "כוחו של הכלב" מתקשה לרגש

ההתייחסות אל סרטה של ג'יין קמפיון הניו זילנדית כאל אחד הסרטים הכי טובים של השנה קשורה בכך שהוא עוסק בנושאים הנכונים בזמן הנכון