לפני שבוע, תיאטרון הבימה העניק לאבי נשר את "אות גיבור תרבות ישראל". בכך השלים הבמאי את המסע שלו לתוך לבו של המיינסטרים הישראלי - מסע שהתחיל ב־1978 עם סרטו הראשון, "הלהקה". בניגוד לסרטים מקומיים אחרים שנעשו באותה תקופה, הוא לא עסק ביחידה קרבית אלא בלהקה צבאית, וגם בשנים שלאחר מכן, הקולנוען הפורה לא פנה לעיסוק בשדות הקרב. יצירותיו עסקו בסוגיות לאומיות כמו שואה והגירה, אבל לא במלחמה.
נשר עושה זאת רק עכשיו, שנה לפני יום הולדתו ה־70, בסרטו החדש "תמונת הנצחון", שעלה כאן בסוף השבוע, לאחר דחיות רבות בשל הקורונה. הסרט עוסק בלוחמים, בלוחמות ובמלחמה - מלחמת השחרור, שלא זכתה להרבה ייצוגים על המסך המקומי, בטח לא בשנים האחרונות.
אומרים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים. לאור שמו של הסרט, אפשר היה להניח כי הוא יציג את הסיפור מנקודת המבט הישראלית, אך למעשה, נשר בחר להוסיף לה גם את הפרספקטיבה המצרית. זירת ההתרחשות היא קיבוץ ניצנים, שלפחות לפי המתואר כאן, היה אמור להיות נקודה שולית על המפה בקנה המידה הרחב של מלחמת 48', אך הפך ליעד אסטרטגי.
זה קורה כשהמצרים, שכבר יודעים כי הם הולכים להפסיד, מסתערים עליו במטרה לייצר את תמונת הנצחון, שבשמה נקרא הסרט. מי שמתבקש לצלם את התמונה הזו הוא מוחמד חסנין הייכל, עיתונאי המביים סרטי תעמולה הירואיים בשירות המלך. ועוד יותר מאשר הצילום, המשימה החשובה שלו היא העריכה, שמסדרת את חומרי הגלם כך שהצבא המצרי ייראה כמנצח. "תמונת הנצחון" מתחיל עם הסיפור שלו, ורק אז עובר לצד הישראלי.
חסנין הייכל הוא דמות שהייתה באמת, ואחרי המלחמה ואחרי המהפכה הפך אחד המקורבים לנאצר ולסאדאת. גם את נקודת המבט הישראלית מייצגת דמות שפעלה במציאות - אלחוטנית בשם מירה בן ארי. הבמאי נוהג מאז ומעולם להעמיד במרכז סרטיו דמויות של נשים, ועושה זאת גם כאן. המהלך הזה הופך את "תמונת הנצחון" לאחד הסרטים היחידים בתולדות הקולנוע הישראלי שהציגו אישה לוחמת בלבה של העלילה.
את הגיבור המצרי מגלם אמיר חורי, שמככב כעת גם בהצגה "גדר חיה". כאן זהו תפקידו הקולנועי הגדול הראשון, והוא עושה אותו עם נוכחות ושארם שמזכירים כוכבי קולנוע צרפתיים משנות ה־60. לא נופתע אם הוא עצמו יגיע לצרפת וגם להוליווד בשנים הקרובות. את מירה בן ארי מגלמת ג'וי ריגר. זה כבר הסרט השלישי שלה עם נשר, אחרי "החטאים" ו"סיפור אחר". הפעם, כיאה לסרט הנקרא "תמונת הנצחון", המצלמה מתמקדת בפניה, וממחישה עד כמה אלה פנים קולנועיות. השחקנית הצעירה מככבת כעת גם בהצגה "השחף", בסדרות טלוויזיה ובעצם בכל מקום אפשרי, וזה תפקידה הטוב ביותר עד כה. היא גם אחראית לכך שהסרט הולך ומתקדם לקראת קתרזיס כה מרגש.
מרשם אוכלוסין
נשר נוהג להתבדח כי האודישנים לסרטיו כל כך מקיפים, עד שהם סוג של מרשם אוכלוסין. ב"תמונת הנצחון" הבדיחה כבר הופכת לחצי אמת. נוסף לצמד הגיבורים יש בו עוד הרבה דמויות משנה - כל כך הרבה, עד שנראה כי כמעט כל שחקן יהודי או ערבי שהיה זמין הגיע לצילומים. קצרה היריעה, אך נציין כי בולטים בהם אליאנה תדהר, משי קלינשטיין, נטע רוט, תום אבני, עלא דקה וידין גלמן, וכולם מצוינים.
מעניין לציין גם כי מבחינת טווח הגילים של הדמויות, זה הסרט עם ממוצע הגילים הכי צעיר שנשר עשה מאז "הלהקה", ובכלל אחד הסרטים הכי צעירים שיש כרגע על המסכים, אפילו יותר מ"ספיידרמן: אין דרך הביתה". לא רק שרוב הגיבורים כאן ממש ילדים, אלא שכמעט אין דמויות מרכזיות של מבוגרים אחראים שמשגיחים מעליהם. כל זה מזכיר לנו עד כמה רכים בשנים היו מקימי המדינה.
לא פשוט לתזז בין כל הדמויות הללו ובין שתי נקודות מבט, אך הבמאי מצליח לתזמר זאת. הוא התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בגיל 24, בדיוק הגיל של הקולנוען המצרי כאן, וכעת הגיע לשיא השליטה שלו באמצעי המבע הקולנועי, ובראשם המצלמה, העריכה והמוזיקה. אם זה בסצינות הקרב הרבות, או במעמדים אינטימיים יותר - למשל הרגע שבו הלוחמים והלוחמות מתכנסים לשירת "בלה צ'או" - "תמונת הנצחון" תמיד מרשים וסוחף. גם כשהכדור במגרש המצרי וגם כשהוא עובר לצד הישראלי, הסרט מצליח לשמור על שיווי משקל.
"אקסודוס", הדור הבא
נשר היה יכול לבחור להתמקד בסיפור הישראלי בלבד, שהרי גם בו יש מספיק בשר כדי להחזיק סרט, אך הוא החליט להרחיב את המניפה, וההימור הנועז הזה הצליח לו. הפרספקטיבה הכפולה מכפילה את הנפח האפי של הסרט, את העוצמה הרגשית שלו ואת העומקים העלילתיים, האנושיים והפוליטיים שיש בו. היא הופכת אותו מסתם סרט טוב לסרט עצום, ייחודי וחד-פעמי בנוף הקולנוע הישראלי, ולפסגת היצירה של נשר עד כה.
בגלל הדילוג בין הדמויות של המצרי ושל הישראלית, "תמונת הנצחון" משלב בין עברית לערבית. נוסף לכך, יש בו גם לא מעט דיאלוגים בספרדית ובשפות אחרות, שאותן דיברו המהגרים שהגיעו לישראל באותה תקופה.
דווקא אנגלית כמעט אין פה, אבל בגלל הממד האפי שבו, זהו סרט הוליוודי בדנ"א שלו: לא הוליווד העכשווית, אלא הוליווד שבין שנות ה־50 ל־90, שבה היה נהוג לעשות אפוסים שכאלה. האירוניה היא שאין שום סיכוי כי בתעשיית הקולנוע האמריקאית של היום, שבה הספיידרמנים לא משאירים מקום לשום דבר אחר, יעשו יצירות שכאלה, כך שרק מחוץ לאמריקה עוד אפשר להפיק אותן (וגם זה ישתנה בקרוב).
"תמונת הנצחון", בקיצור, הוא מעין גלגול מודרני של סרטים כמו "אקסודוס", וכאן שוב נכנסת האירוניה לפעולה, כי דווקא הסרט ההוליוודי נחשב בזמנו לחלוטין פרו־ישראלי ומוטה לסיפור הציוני, בשעה שפה התמונה הרבה יותר מורכבת. אסייג ואומר שלמרות כל זה, זה סרט נוח לקהל הישראלי - הרי בסופו של דבר, אנחנו יוצאים מכאן כמנצחים.
אין לי ספק בכלל שבנסיבות אחרות, בעולם בלי קורונה, "תמונת הנצחון" היה הופך לסרטו הקופתי של נשר מאז "סוף העולם שמאלה", ומגיע לחצי מיליון צופים. אין לדעת מה יהיה עכשיו. אפשר לקוות שכמה שיותר קהל יראה אותו כבר כעת, אבל גם אם לא, אין לי ספק שזה סרט שיישאר לדורות, בגלל הסיפור שהוא מספר ובגלל הדרך שבה הוא עושה זאת, ועוד יצפו בו וידונו בו רבות.
"תמונת הנצחון" הוא מכונת זמן קולנועית, שבאמצעות שחזור תקופתי מפורט ומפואר מאפשרת לנו לחוות בצורה חיה להפליא את החיים של האנשים שחיו, אהבו ומתו כאן. נוסף לכך, הוא מהווה תזכורת עד כמה איומה הייתה המלחמה בינינו למצרים, וכמה עוד קורבנות בנפש היינו משלמים לולא הסכם השלום בסוף שנות ה־70.
רצה הגורל וההסכם הזה נחתם בדיוק שנה לאחר שנשר התחיל את הקריירה הקולנועית שלו. והיום, כשהוא כבר לא יוצר צעיר ואלמוני אלא סמל תרבות ישראלי, הוא חוזר לאחור ויוצר סרט מלחמה כדי להזכיר את חשיבות השלום.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!