הקולנוע הישראלי, כרגיל, נמצא בעיצומה של מלחמת תרבות. שאלה אחת היא איזה מין סרטים צריך לעשות, מי צריך לעשות אותם, ואיך, אם בכלל, צריך לממן אותם. שאלה נקודתית יותר נוגעת לקרן שומרון, המקדמת עשיית קולנוע באזור השנוי במחלוקת, ולכן הפכה בעצמה לשנויה במחלוקת.
שני סרטים עלילתיים תוצרת הארץ שיצאו כעת לאקרנים הם פרק נוסף במלחמה המתמשכת. “אדמה בוערת" של לירן שטרית אומנם לא זכה לתמיכה של קרן שומרון, או של כל קרן אחרת, אבל צולם באזור ועוסק בנוער הגבעות, והבמאי הביע תמיכה בקרן ובמטרות שלה. המנהל האומנותי של הקרן הוא הרב מרדכי ורדי, שהוא גם הבמאי של “עקרה", סרט שאין לו קשר לשומרון, אבל כן מתרחש הרחק ככל האפשר מתל אביב - אצל חסידי ברסלב בצפת.
“אדמה בוערת" הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון העוסק בנוער הגבעות ובאלימות המתנחלים, נושא שנידון בעבר רק בסרטים קצרים ובסרטי דוקו.
הסרט עוסק בצעיר, בגילומו של אסף הרץ, שבא מבית הרוס. אבא שלו לא בסביבה, ואמא שלו עובדת כפרוצה. זהו מסוג הסרטים שנופלים לתבנית ה"מדונה/זונה", שבה נשים הן פרוצות או קדושות. מאוחר יותר יפגוש הגיבור בעלת כרם שמתגלה כמלאכית שנפלה מהשמיים. ייצוג מורכב של נשים הוא לא הצד החזק כאן.
הצעיר אובד דרך, והדרך מובילה אותו בסופו של דבר להצטרף לנוער הגבעות. שם, בהשפעתו של רב פנאטי, בגילומו של נתי רביץ, הוא מידרדר למעשי אלימות. במרכז אלה עומדת זריקת בקבוק תבערה שמובילה למותו של ילד - מקרה שלמרבה הצער מהדהד כמובן את המציאות. כל זה מתרחש באזור השומרון, שרוב הזמן מצולם כאן כאילו היה מדובר בשווייץ. חסרה רק הדמות של היידי בת ההרים.
מצד אחד, זה סרט מקומי עד מאוד. הוא לא מנסה בשום צורה לפזול לקהל הבינלאומי, ולא מעניק קונטקסט למתרחש. צופה זר שאינו בקיא בהיסטוריה ישראלית לא יבין מה קורה. תחת זאת, הוא מתמקד בקונפליקטים ספציפיים בתוך ההתנחלויות והימין הישראלי - בין הזרם שמוביל הרב וגישות אחרות.
לעומת זאת, התבנית התסריטאית של הסרט וסגנון העשייה שלו שואבים מהדנ"א של קולנוע בריטי ואמריקאי. הסיפור על צעיר מבולבל ומובטל, שנקלע לתוך מעגל אלימות, היה בקלות יכול להיות סיפור של חוליגן כדורגל לונדוני. הקטעים בשכונת ילדותו של הגיבור נראים לקוחים מסרטי פשע אמריקאיים על קרוואנים של ווייט־טראש, וגם קטעי האקשן שואבים השראה מקולנוע הוליוודי. בגלל ההתרחשות שלהם במעלה גבעה הם לא מזכירים ז'אנרים עכשוויים יותר, אלא סצינות קרב מאפוסים היסטוריים על ימי הביניים.
אי אפשר שלא להעריך את הבמאי לירן שטרית. צעיר שלא קיבל שום תמיכה ממסדית, שעושה סרטים בשעה שכל בני גילו חולמים לכתוב סדרה, והצליח להפיק את המיטב מהכלום שעמד לרשותו. הסרט לא משעמם לאורך 90 דקותיו, תצוגות המשחק טובות, וצילומי הנוף מרשימים. המוזיקה, שאותה טרח הבמאי להקליט עם תזמורת בהונגריה, מרשימה ממש.
עד כאן ההערכה האומנותית. אי אפשר לדון ב"אדמה בוערת" בלי להתייחס גם לאידיאולוגיה. היו כבר מי שניסו למכור אותו כ"סרט ימני". ובכן, הוא לא, בדיוק כמו שרוב הסרטים הישראליים שמוכרים את עצמם או שמוגדרים בידי אחרים כ"שמאלניים" אינם כאלה.
אין אמירה מעניינת במיוחד ב"אדמה בוערת", ואין סיבה שמישהו יתקוף אותו. בסופו של דבר, כמו רוב הסרטים הישראליים כמובן, הוא די פרווה. מה הוא כבר אומר? שמנהיגים קיצוניים זה דבר מסוכן, ושאלימות מובילה לאלימות. אין פה חפירה עמוקה בחברה הישראלית, ביקורת על משהו שבקונצנזוס או מסר מאתגר כלשהו. בקיצור, אל תמהרו להזעיק את מכבי האש.
נסיים בעוד מילה של הערכה לבמאי לירן שטרית. יוצרים שמגדירים את עצמם כליברליים אולי יתקפו אותו. רק מה? “אדמה בוערת" טורח להציג דמויות ערביות, גם אם כדמויות משנה. חלקן מבצעות מעשי אלימות, חלקן גם קורבנות, אבל בכל מקרה הן קיימות. ברוב הסרטים הישראליים האחרים השנה, אפילו את זה אין - אז אל תטיפו לו מוסר.
“עקרה" הוא סרט שנעשה מתוך החברה החרדית, אבל לא מהסס לתקוף אותה. כמשתמע משמו, הוא עוסק בזוג חשוך ילדים. במסגרת המאמצים להביא ילד לעולם, הגיבורה שלו פונה לכל מי שרק מציע עזרה, ולמרבה הצער יש מי שמנצל את מצוקתה. אחד מהם מתחזה לאיש ירא שמיים שמציע פתרונות קסם, אך מתגלה כטורף מיני שתוקף אותה.
הסרט שובר טאבו ומדבר על אונס בחברה החרדית, וגם מראה שבתגובה למעשה, רבים בסביבתה של הגיבורה בוחרים לנקוט בהאשמת הקורבן, ובאים אליה בטענות במקום למצות את הדין עם התוקף או לדאוג שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם. הצופה החילוני אולי יפטיר כאן מילים ביקורתיות על העולם האורתודוקסי, אבל שישאל את עצמו אם בסביבה החילונית אנחנו מגיבים למקרים כאלה בצורה ראויה יותר.
הסרט מתפרש על פני 108 דקות. לעתים הן מונוטוניות, אבל בסך הכל הצפייה מרתקת וחושפת אותנו לעולם ומלואו ולשאלות הלכתיות מעניינות. מוטיב חוזר כאן הוא סצינות של תקיעה בשופר ודיאלוגים על “תוקע" ועל “תקיעות". לאורך השנים ראינו בקולנוע שלל סמלים פאליים, אבל הסימבוליקה המסוימת הזו לא זכורה לי, והיא מוסיפה לתוצאה עוד קצת בוטות וייחוד. כרגיל בז'אנר, רוב השחקנים הם חילונים גמורים שמשחקים חרדים, למשל מילי עשת וגיל פרנק. כולם עושים עבודה מעולה.
גם “אדמה בוערת" וגם “עקרה" מציגים כעת באולמות הקולנוע. עיתונאים מהצד הימני של המפה הפוליטית טענו רבות בשנים האחרונות שהקולנוע הישראלי כושל מסחרית מסיבה אחת: כי הוא מספק לנו אך ורק סרטים על הייסורים של פלסטינים במחסומים. אז הנה, קיבלתם סרט על נוער הגבעות שצולם בשומרון, וסרט של רב שהוא המנהל האומנותי של קרן שומרון שעוסק בחברה החרדית בצפת. עכשיו זה התור של מי שהתלונן ללכת לקולנוע, להפוך את הסרטים להצלחות מסחריות ולדאוג לכך שיהיו בעתיד עוד כמוהם. ואם לא תתמכו בהם - אל תבכו אחר כך ואל תבואו בטענות לאחרים.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!