במאי 1935, כחודשיים אחרי שחרורו מהצבא הבריטי, רכב תומאס אדוארד לורנס - ארכיאולוג, דיפלומט, סופר ואיש צבא בריטי בן 46 - על אופנוע בכביש בדרום־מערב אנגליה. בדרך הוא נתקל בהפתעה בשני ילדים רכובים על אופניים, ובניסיונו לרכוב הצדה כדי לא לדרוס אותם, איבד שליטה ונזרק מהאופנוע על הכביש. שישה ימים לאחר מכן מת מפצעיו.
דמותו של לורנס, מי שהפך בחייו לאחד הסמלים של מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי בשל התפקידים שמילא במערכה על סיני וארץ ישראל, הונצחה בסרט האפי הבריטי “לורנס איש ערב”, שיצא לאקרנים ב־10 בדצמבר 1962, בכיכובם של פיטר אוטול (כלורנס), עומר שריף, אלק גינס ואנתוני קווין. הסרט, בבימויו של דיוויד לין, עוקב אחר הרפתקאותיו של לורנס בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ומדורג, לפי מכון הסרטים האמריקאי, במקום החמישי ברשימת 100 הסרטים הגדולים של המאה ה־20.
“זה אחד הסרטים האהובים עליי, והוא הפך למיתולוגי כי הוא עוסק בדמות מיתולוגית”, טוען ד”ר דן חיוטין, היסטוריון קולנוע מאוניברסיטת תל אביב. “הדמות שלו הייתה גדולה מהחיים. זה סרט שמביא את האגדה למסך”.
תומאס אדוארד לורנס נולד ב־1888 בוויילס. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא גויס לחיל המודיעין של הצבא הבריטי ולאחר מכן למודיעין של המשרד לענייני ערבים אשר שכן בקהיר. בין השנים 1916־1918 שימש לורנס כאסטרטג מפתח במה שכונה “המרד הערבי”. ב־1917 הוביל את המבצע לכיבוש עקבה. בהמשך גם הוביל את קרב דמשק. בשלהי המלחמה פגש לורנס בעיתונאי האמריקאי לואל תומאס, שהתרשם מאופיו ואישיותו של לורנס והוציא בשנת 1920 סרט תיעודי בשם “עם לורנס בערב”. בשנת 1924 פרסם ספר המבוסס על הסרט. תומאס למעשה היה זה שהעניק ללורנס את הכינוי “לורנס איש ערב”.
אחרי כיבוש דמשק שב לורנס ללונדון. בהמשך הוא הצטרף לחיל האוויר המלכותי ולחיל השריון. הוא שוחרר מהצבא בשנת 1935. המיתוס סביב לורנס התעצם אחרי מותו לנוכח המסתורין שאפף אותו, בין השאר גם בשל נטיותיו המיניות הבלתי ידועות. בעקבות הצלחת סרטו התיעודי של תומאס, היו כמה ניסיונות לאורך השנים להפיק סרטים על חייו, שלא צלחו.
בסוף שנות ה־50 החלו המפיק סם שפיגל והבמאי דיוויד לין, שעבדו יחד על הסרט המצליח “הגשר על הנהר קוואי” (1957), לנסות להרים הפקה קולנועית של סיפורו של לורנס. תחילה נבחר התסריטאי האמריקאי מייקל ווילסון לכתוב את התסריט, אך לין לא היה מרוצה מהתוצאה. ווילסון הוחלף בתסריטאי רוברט בולט. “לעולם לא אשכח שעמדתי באמצע המדבר, במהלך הצילומים, עם כמה מהשחקנים הערבים הקשוחים, וחשבתי לעצמי ‘היי, הם עושים לי עיניים’”, סיפר לין בראיון עבר. “וזה היה ככה. לורנס נמשך לגברים גם אם לא היה לחלוטין הומוסקסואל, וזה מה שרציתי להעביר גם בסרט. זה היה אמיץ בתקופה ההיא להציג רמיזות הומוסקסואליות לא רק בין שני גברים, אלא בין גבר בריטי לגבר ערבי”.
“בתקופה ההיא בריטניה עדיין מקיימת את חוקי האנטי־הומוסקסואליות, ואם אתה הומוסקסואל אתה נכנס לכלא”, מציין ד”ר חיוטין. “לכן תחילת ההתעסקות בנושא הזה היא חמקמקה. בהיבט הזה הסרט הוא נועז וייחודי לתקופה”.
ספקטקל מהמם
הפייבוריט של לין לתפקיד לורנס היה השחקן אלברט פיני, שדי מהר פוטר מסיבות שאינן ידועות עד היום. המועמדים הבאים לתפקיד היו הכוכבים מרלון ברנדו, אנתוני פרקינס ומונטגומרי קליפט. לבסוף לין בחר באוטול לאחר שראה אותו משחק בסרט “היום שבו שדדו את בנק אנגליה” (1960) והתרשם. אחת הבעיות הייתה שאוטול לא ידע לרכוב על גמל, ובאחת הסצינות הוא נפל ונפצע, אך לבסוף הצליח להתגבר על חוסר הניסיון.
“דיוויד לין צלצל אליי ושאל אם אני פנוי להגיע ללונדון ולפגוש אותו”, סיפר אוטול בעבר. “כולם בעולם רצו לגלם את ‘לורנס איש ערב’ חוץ ממני. דיוויד הציע שאעשה מבחן בד. הלבישו אותי בבגדים בדואיים וצילמנו. יום למחרת דיוויד צלצל ואמר לי שהוא רוצה שאני אגלם את ‘לורנס איש ערב’ בסרט, אבל כששמעתי שסם שפיגל המפיק, אמרתי לדיוויד שיש בעיה כי סם לא אוהב אותי בכלל. אבל דיוויד היה עקשן ונחוש, והוא דאג שאקבל את התפקיד. לאחר שקראתי את התסריט אמרתי לדיוויד שזה הסיפור ההרפתקני היפה ביותר שקראתי. היה חשוב לי להעביר בתפקיד כיצד מלחמת העולם הראשונה שינתה את חייו של לורנס. הוא הוביל מהפכה דרך הרצון שלו לאחד בין הצדדים למען מטרה נעלה”.
אנתוני קווין לוהק לתפקיד שייח’ עאודה אבו טאי, שותפו של לורנס לקרב עקבה. הדמות הבדיונית הבולטת בסרט היא דמותו של שריף עלי, המשרת עם לורנס במלחמת העולם הראשונה. עומר שריף גילם אותו והפך בזכותו לכוכב גדול. “כשעשינו את הסרט הזה חשבתי לעצמי: ‘זה טירוף. אין פה בנות, אין אף שחקן באמת מפורסם, ואין שום אקשן, אין קרבות ואין ריבים”, אמר שריף בראיון בעבר. “זה בוים כל כך טוב שלא היה צריך את כל זה, אלא היה במאי גאון בשם דיוויד לין שהביא את האמת והאותנטיות למסך, וזה עבד”.
צילומי הסרט החלו במאי 1961 והסתיימו בספטמבר 1962. הסצינות המדבריות צולמו בירדן, מרוקו וספרד. “בהתחלה חשבנו לצלם את כל הסרט בירדן, והמלך חוסיין, שגם ביקר על הסט, פתח בפנינו את לבו”, סיפר לין בעבר. “הבעיה קרתה כשבאחת הסצינות אחד השחקנים צולם כשהוא קורא בקוראן. הירדנים כעסו והתנו את המשך הצילומים שם בכך שאימאם אמיתי משלהם יקרא בקוראן. לא הסכמנו, אז עברנו לצלם במרוקו ובספרד”.
לסרט, שאורכו מעל 200 דקות, הוקצב תקציב דל של כ־15 מיליון דולר. הקרנת הבכורה שלו נערכה בבית הקולנוע "אודיאון" בלונדון. "הסרט שורד את מבחן הזמן מהרבה בחינות בגלל השפה הקולנועית שלו”, טוען ד”ר חיוטין. "בשנות ה־50 וה־60 עשו סרטים אפיים נוספים בהוליווד, כמו ‘בן חור’ למשל, אבל לין עשה סרט אפי שיש בו קסם שאין באף אחד מהם, קסם שהוא על־זמני.
הייתה לו את היכולת לשלב בתוך היריעה הרחבה גם מידה רבה של אינטימיות, מורכבות וחדירה לנבכי נשמתו של האדם. הייתה לו את היכולת שלו להשתמש בשפה קולנועית מלוטשת, משוכללת ואפקטיבית, לייצר ספקטקל מהמם ויזואלית וחזק דרמטית ולשלב את זה במפגש אינטימי עם אדם כמו לורנס והניגודים הרבים שבתוכו. זה הכוח של הסרט לדעתי”.
“לורנס איש ערב” זכה מיד להצלחה קופתית וביקורתית וגרף רווחים של למעלה מ־70 מיליון דולר. הוא זכה בשבעה פרסי אוסקר: לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר, לצילום הטוב ביותר, לעריכה הטובה ביותר, לפסקול המקורי הטוב ביותר, לתפאורה הטובה ביותר ולסאונד הטוב ביותר. לאורך השנים קוצר משך הסרט, עקב ביקורות על אריכותו. הוא נחשב לסרט הארוך ביותר שזכה בפרס האוסקר.
איש של מילה
“הסרט יצא ברגע מעניין בתולדות הקולנוע הבריטי”, מציין ד”ר חיוטין. “בתחילת שנות ה־60 החל ‘הגל החדש הבריטי’ שמכונה ‘ז’אנר כיור המטבח’, ומתאפיין בסרטים מחוספסים בשחור־לבן שעוסקים במעמד הפועלים בעיירות התעשייה בצפון אנגליה. כלומר זו תקופה שבריטניה לא משווקת סרט כמו ‘לורנס איש ערב’ כנציג הקולנוע החדש שלה. בעיניי זה דווקא הגיוני ש’לורנס איש ערב’ יצא דווקא באותה התקופה כיוון שבריטניה הייתה בשיא הדה־קולוניזציה שלה ובתחילת ההתעמתות עם העבר הקולוניאליסטי שלה, ובסרט יש ביקורת על הקולוניאליזם, גם אם הוא עדיין לוקח חלק במקסם של האימפריה הבריטית”.
“אחת הסיבות שהדמות של לורנס הפכה למיתולוגית היא שהרבה מסתורין אופף אותה”, מסביר יובל מלחי, היסטוריון ציבורי, מומחה למלחמת העולם הראשונה ויוצר סדרות פודקאסט היסטוריות. “העובדה שאנגלי, שגדל בכפר אנגלי פשוט וירוק, מגיע למזרח התיכון, לומד ערבית, מסתובב בין השבטים הערביים, נלחם לצדם והופך להיות מעין מנהיג - זה כמו ספר הרפתקאות, רק שזה סיפור אמיתי. לורנס לא חשש לסרב לקבל אות כבוד ממלך אנגליה כי הוא חשב שהבריטים פגעו בערבים, ובסוף הוא בחר להפוך לאיש אנונימי. כל אלה הופכים אותו לאייקון נצחי, שאצלו רב הנסתר על הגלוי עד היום”.
עד כמה הסרט נאמן למציאות ההיסטורית?
“הסיפור האמיתי של לורנס הרבה יותר מורכב, כולל מערכת היחסים שלו עם הערבים, השמועות על האונס שהוא עבר, וההרג שהוא היה אחראי לו. הסרט, לדעתי, בעיקר עשה חסד לבמאי. לורנס היה איש של מילה, וברגע שהבריטים לא עמדו בהתחייבות שלהם כלפי הערבים, הוא לקח את זה ללב ובאופן אישי. אני יכול רק לשער שלורנס עצמו לא היה אוהב את הסרט, הוא שנא פרסום ובעיקר היה שונא איך שמציגים אותו. בכל מקרה, נחמד שהנציחו אותו בסרט, ועובדה, גם 60 שנה אחרי אנחנו מדברים עליו ועל המיתוס שלו”.