אנחנו כרגע בעיצומה של אחת התקופות המתישות - תקופת סיכומי השנה בקולנוע ובכלל. כשזה ייגמר, נתחיל לספור שלוש שנים לקורונה. אם נשלב בין השניים, אפשר להכריז שני דברים: קודם כל, השוק הקולנועי כנראה כבר בחיים לא יחזור למצב שהיה בו לפני המגיפה. באיזה מצב הוא נמצא עכשיו? תלוי איפה שואלים, כי התמונה משתנה בין מדינה אחת לאחרת.
בישראל המצב לא רע, בטח אם נשווה אותו למרכז הכובד של הקולנוע המסחרי - אמריקה. בארצות הברית, כמעט כל סרט שיצא לאקרנים לאחרונה התרסק כמו נבחרת גרמניה במונדיאל.
יוצאות הדופן היחידות הן הפקות עתירות תקציב ואפקטים, בעיקר כאלה שמבוססות על חוברות קומיקס, אבל גם הגזרה הזו לא חסינה. “בלאק אדם", למשל, לא עמד בציפיות, מה שהאיץ את תהליך ניקוי האורוות באולפני DC שעמדו מאחוריו, וגם ככה היו במשבר. כל זה מזכיר לי את הקללה הסינית הידועה: “מי ייתן ותחיה בזמנים מעניינים".
כמובן שגם אצלנו העניינים לא כתמול שלשום, אבל השמיים בהירים מאשר בארצות הברית. כך, למשל, “הפייבלמנים", סרטו החדש והמהולל של סטיבן ספילברג, מצליח באופן יחסי בישראל הרבה יותר מאשר במולדתו של הבמאי. אצלנו עוד נותנים כבוד לשמות שגדלנו עליהם - באמריקה לא.
שוק הקולנוע המקומי מרוויח גם מרוחב האופקים ומהסקרנות התרבותית של הקהל הישראלי, שאוהב לטייל מסביב לעולם וכשהוא לא יכול לעשות זאת פיזית, עושה זאת דרך המסך. וכך, “לונאנה: יש יאק בכיתה", סרט תוצרת בוטאן שבאמריקה לא היה מוכר עשרה כרטיסים, דגדג אצלנו את רף 100 אלף הצופים. פשוט מדהים.
עם כל הכבוד להוליווד ולבוטאן, אין כמו בבית. נכון, גם בגזרה הזו היו השנה כמה כישלונות צורבים, כולל של סרטים בפרופיל גבוה כמו “השתיקה", אבל בסך הכל, לסרטים תוצרת הארץ הייתה תרומה משמעותית להתאוששות של השוק המקומי. “קריוקי" נהיה שלאגר, “בתולים" של מאור זגורי ממלא כרגע אולמות, ו"בחורים טובים" של ארז תדמור התעלה ומכר כ־200 אלף כרטיסים - מספרים פנומנליים יחסית לנסיבות.
חשוב להדגיש: גם בישראל, יש רבים ורבות שלא היו בקולנוע שנתיים או שלוש ואין להם כוונה לחזור, והמספרים עדיין רחוקים מאוד־מאוד־מאוד ממה שהיה לפני המגיפה. לפעמים אנשים נשארים בבית משום שהם מעדיפים לראות נטפליקס, לפעמים זה משום שהם עדיין מפחדים להיות במקום סגור והומה אדם, ולעתים זה שילוב של השניים. ועדיין, נראה שאצלנו חזרו לאולמות במספרים גדולים יותר מאשר במקומות אחרים, וגם במקרה הזה יש לכך שתי סיבות לדעתי.
סיבה אחת היא שבישראל למודת האסונות, יודעים טוב יותר מאשר בכל מקום אחר לחזור לשגרה. אצלנו הרבה פחות היסטריים מאשר באמריקה, ופשוט לא מסוגלים להסתגר בקונכיות. החיים חזרו לעצמם. רואים את זה במסעדות, בתערוכות - וגם באולמות.
הסיבה השנייה היא עניין של שיווק ומחירים. באמריקה האינפלציה מרקיעה שחקים בכל התחומים, וגם בקולנוע. מחיר כרטיס, בתרגום למטבע שלנו, עומד בדרך כלל על 50 שקלים, ולעתים מרקיע ל־68 שקלים, בלי יותר מדי הנחות או מבצעים בהישג יד.
אצלנו, לעומת זאת, ישנה מסורת “שלישי בשלייקס", המאפשרת לפנסיונרים/ות לרכוש כרטיס ב־10 שקלים בימי שלישי, ושלל מבצעי אחד ועוד אחד של חברות כרטיסי אשראי וכיוצא בכך. נדיר שמישהו משלם מחיר מלא על כרטיס.
בצד זאת, המפיצים גם למדו כיצד לשדרג את החוויה הקולנועית ולהפוך אותה לאטרקטיבית יותר. אחד הלהיטים הגדולים של תקופת הפוסט־קורונה הוא הקרנות בליווי הרצאה, שמיטיבות להוציא מהבית את הקהל הישראלי צמא התרבות והידע.
“שלישי בשלייקס" היא יוזמה ממשלתית. היא מוכיחה כי בכל זאת נותרו אצלנו שאריות של מדיניות רווחה ושל הערכה לתרבות, גם ברמה הממלכתית. שאר תעלולי השיווק שהזכרנו הם פשוט המחשה לכך שישראלים (ויהודים בכלל) היו ונותרו אשפים במכירות. הם יודעים איך למכור שלג לאסקימואים והם יודעים איך למכור כרטיס לקולנוע לצרכן שיש לו מינוי לנטפליקס.
לסיום, נקדיש תשומת לב מיוחדת ל"בחורים טובים", שהצליח להפוך לסרט הישראלי המצליח של השנה אפילו שלא השתתף בשום פסטיבל בינלאומי, לא התחרה על האופיר ובניגוד להרבה סרטים עכשוויים אחרים מאזורנו, לא ניסה לעורר סביבו פרובוקציה תקשורתית/פוליטית.
זה סרט עשוי היטב, חכם, רלוונטי ומענג לצפייה. היוצרים שלו, בראשם הבמאי ארז תדמור, אוהבים קולנוע, מבינים קולנוע וגם אוהבים ומבינים את הקהל, וזה ניכר בכל שנייה שלו.
מעבר לכך, יש סיבות נוספות להצלחה: “בחורים טובים" עוסק בשידוכים בחברה החרדית, וכמעט כל להיט קולנועי מקומי בעשור האחרון עסק בדת או באמונה. מ"למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר", דרך “סיפור אחר" ו"מכתוב" ועד שובר הקופות הזה. אחת הסיבות לכך היא שהקהל הדתי עצמו בא לסרטים האלה, והקולנוע המקומי - בדיוק כמו מפלגות השמאל־מרכז - לא יכול לנצח בלי הקהל הזה.
הבחור החרדי במרכזו של “בחורים טובים" הוא אשכנזי, המתאהב בצעירה חרדית שמוצאה ספרדי, למרות התנגדות המשפחות שלהם. זה הופך את התוצאה לסרט בורקס, מה שאינו כינוי גנאי אלא פשוט הגדרה טכנית לז'אנר שעוסק במתח עדתי.
סרטי בורקס היו הלהיטים הכי גדולים כאן בשנות ה־70, דעכו בשנות ה־80 ונעלמו בשנות ה־90, אבל חזרו בגדול בשנים האחרונות. אנחנו חיים בזמנים דינמיים, כפי שאיחלה אותה קללה סינית איומה, אבל יש דברים שלא משתנים.