אם יש לכם כוח לשמוע עוד משהו על 2022, אז בואו נדבר על “סמייל". באחת השנים הקשות בהיסטוריה של הוליווד, סרט האימה הזה הצליח להתעלות ולהכניס מעל 200 מיליון דולר ברחבי העולם. גם בישראל זכה הסרט להצלחה מסחררת. לפי הנתונים שפרסם יאיר רוה, הוא מכר 210 אלף כרטיסים, מה שהציב אותו במקום ה־14 ברשימת הסרטים הכי מצליחים בקופות הארץ ב־2022, מעל “פארק היורה" החדש, מעל “רכבת הקליע" עם בראד פיט ומעל “אוהב אותך צ'רלי" עם נועה קירל.
המספרים האלה מעניינים, כי בעבר סרטי אימה לא היו חלק משמעותי מהשוק המקומי. הם התקשו לשבור קופות, ובדרך כלל מלכתחילה לא זכו להפצה. הטיעון המקובל היה שהמציאות כאן מפחידה מספיק גם בלעדיהם. כיום, סרט כמו “סמייל" ממלא כאן אולמות כמו בכל מדינה אחרת, ואפילו יותר, אבל צריך להדגיש שההצלחה שלו אצלנו לא חוצה גילאים. בעיקרון, רק בני נוער הולכים פה לסרטי אימה (או לקולנוע בכלל). הצעירים של היום כבר לא מפחדים מכלום.
זו גם הסיבה שנמנעתי מלראותו באולמות. מי שהיה לאחרונה בהקרנה מסחרית של סרט אימה יודע על מה אני מדבר. בני התשחורת משתוללים בהקרנות האלה: לא רק ההפרעות הרגילות, כמו שימוש מסיבי בטלפון הנייד, אלא גם צרחות קולניות ברגעים המבהילים וכדומה. מבחינתם זה חלק מהחוויה - מבחינתי לא, ולכן חיכיתי לעלייתו של “סמייל" ב־VOD כדי לצפות בו. היה שווה לחכות: זה אחד הסרטים הטובים של השנה האחרונה, והוא ראוי לכל סנט שהרוויח ולכל שבח.
ננסה לתמצת את עלילת הסרט בקצרה ובלי לחשוף יותר מדי מהתפניות שלה. גיבורתו היא פסיכיאטרית, שפציינטית שלה מתאבדת מול עיניה בצורה מחרידה, ועושה זאת כשחיוך רחב על שפתיה - ומכאן השם “סמייל". זו סצינת פתיחה מצמררת, אבל היא רק האקורד הראשון. לאחר שהייתה עדה להתאבדות, הפסיכיאטרית מתקשה להתאושש ונתקפת בחזיונות. דמויות שונות מחייכות לעברה, וזה תמיד חיוך מעורר פלצות ומבשר רעות. היא מרגישה שדבר מה נורא עומד לקרות, ואחוזה דחף לחולל משהו נורא לעצמה, או למישהו אחר. “משהו" רודף אותה.
מה זה ה"משהו" הזה? האירועים בסרט על־טבעיים, אבל ה"משהו" הזה הוא מטאפורה לתופעה מציאותית - פוסט־טראומה. ככל שמתבררת התמונה המלאה, ומתגלה הרקע המשפחתי של הגיבורה והרקע של הדמויות האחרות הכרוכות בגורלה, כך גם מתברר שהסרט הוא אלגוריה להשפעה שיש לאירועים אלימים על מי שהיו עדים להם. מי שעד להתאבדות, למשל, סופג לתוכו את הזוועה, שמשפיעה על ההתנהגות שלו והופכת אותו מקורבן פסיבי לסוכן אקטיבי, שמעביר את הטראומה הלאה, וכך כולנו הופכים לחלק משרשרת זוועות ומעגל של אימה בלתי ניתנת לעצירה.
“סמייל" ממחיש עד כמה טראומה יכולה להיות הרסנית, ואילו השפעות ארוכות טווח ובלתי הפיכות יש לה. הוא עושה זאת בצורה מבריקה ומצמררת, ובסופו של דבר מעביר מסר עצוב ומייאש: הסיטואציה הכי מזיקה ומסוכנת בחייו של בן אדם היא השהות בסביבת אנשים אחרים.
הרעיונות של הסרט מבריקים, והביצוע שלו יוצא מן הכלל. בראש ובראשונה, והדברים נכתבים בידי מי שכמעט לעולם אינו מפחד בסרטים, “סמייל" הוא אחד הסרטים המצמררים של השנים האחרונות. בעצם, גם לראות אותו בסלון ולא באולם הקולנוע לא היה רעיון כל כך טוב, כי בשלב מסוים כל כך פחדתי, שקמתי לדלת לבדוק שהיא נעולה.
את הגיבורה מגלמת סוסי בייקון, בתם של קווין בייקון וקירה סדג'וויק, שהופיעה לראשונה על המסך כבר בגיל 10, ב"מאהב קטן" שביים אביה ב־2005, וזה התפקיד הראשי הגדול הראשון שלה כשחקנית בוגרת. התעשייה האמריקאית סוערת בשבועות האחרונים בעקבות כתבה ב"ניו יורק מגזין" על הנפוטיזם שממנו נהנים לכאורה “בנים ובנות של", אבל השחקנית המיוחסת מוכיחה לאורך כל הסרט כי היא הרוויחה את התפקיד הראשי בו בזכות ולא בחסד.
הסרט נהנה גם מתצוגות משחק של שחקניות אחרות, למשל של קייטלין סטייסי בתור הפציינטית שהתאבדה. החיוך המצמית שהיא מחייכת לפני מותה הוא אחד הדימויים החזקים שנראו השנה.
כל זה מוכיח עד כמה טיפשי לזלזל בסרטי אימה, אפילו שמבחינה מסחרית הם נועדו בעיקר לשמש במה ליציאות כיתתיות של בני נוער. “סמייל" הוא יצירה נבונה ומורכבת ברמות הגבוהות ביותר. הכל בו מלאכת מחשבת - מהתסריט ועד הליהוק של האחרונה בשחקניות המשנה.
פרקר פין, שכתב וביים את הסרט על פי סיפור קצר פרי עטו, הוא קולנוען צעיר ואלמוני שאפילו עדיין אין לו ערך ויקיפדיה משלו. בסרטו העלילתי הארוך הראשון, הוא מתגלה כיוצר חכם, רגיש ומיומן, שסביר להניח כי עוד נשמע עליו רבות. אפשר גם להאמין שלאור ההצלחה, “סמייל" יזכה להמשכון.
עד שזה יקרה, נותר רק להרהר בשאלה אחת שעולה בעקבות חוויית הצפייה המצמררת ב"סמייל": איך זה שהחיוך, שעל פניו אמור להיות פעולה אנושית מלבבת, יכול גם להתגלות כהבעת פנים אניגמטית ומקריפה שגורמת לנו לקפוא במקום מרוב אימה?
"סמייל" זמין בפורמט ביתי ויוקרן בשבוע הבא בסינמטק תל אביב ביום שישי 13.1 ב־21:30, וזאת כמובן לכבוד יום שישי ה־13.