דארן ארונופסקי הפך בזכות "רקוויאם לחלום", "ברבור שחור" וסרטים אחרים לאחד הבמאים הבולטים בהוליווד של דורנו, וידוע כאחד שתמיד מחפש פרויקטים מאתגרים ואפילו פרובוקטיביים. לפני כעשור קרא ביקורות נלהבות על "הלוויתן", המחזה של סמואל הנטר העוסק במרצה לאנגלית שבעקבות טרגדיה אישית התמכר לאכילה רגשית והתנפח לממדים של החיה שבשמה ההצגה נקראת.

הקולנוען רץ לתיאטרון, התלהב ממה שראה ומיד החליט להביא את ההצגה אל הבד, אבל הפרויקט נתקע משום שלא הצליח למצוא את השחקן המתאים לתפקיד הראשי. כל זה השתנה כשלילה אחד נתקל במקרה בקטע מסרט זניח בכיכובו של ברנדן פרייז'ר, שהיה כוכב בשוברי קופות כמו "המומיה" אבל אז נעלם מהרדאר, וחווה הארה - זה בדיוק השחקן שחיפש.

התוצאה היא "הלוויתן", שעלה כאן בסוף השבוע כשבאמתחתו שלוש מועמדויות לאוסקר, כולל על הופעתו של פרייז'ר. הוא נחשב אחד המועמדים המובילים לזכייה בקטגוריית השחקן הראשי, ואפשר להבין למה: הוליווד אוהבת סיפורי קאמבק, ואוהבת תפקידים מהסוג שהוא עושה כאן. השחקן עבר טרנספורמציה פיזית ולובש חליפת שומן כדי לגלם דמות השוקלת מאות קילוגרמים, ונוסף לכך עוברת שלל ייסורים גופניים, בדיוק מהזן שמביא פסלונים.

פרייז'ר מיטיב לגלם את הגיבור ברגעי השפל שלו, אבל גם ברגעי השיא. ארונופסקי סיפר כי בחר בשחקן כי היו בו תשוקה, חיים ואור - ואכן, הכוכב המתקמבק מביא כאן את כל אלה לידי ביטוי, בהופעה מלאת כאב וחדווה באותה מידה. 

למרות כל אלה, יהיה זה עוול לקטלג את "הלוויתן" בתור תצוגת התכלית של פרייז'ר ותו לא. החזרה שלו למסך והדרך שבה עשה זאת אומנם עזרה לסרט לתפוס כותרות ולרשום הצלחה קופתית יחסית בארצות הברית, אבל היא רחוקה מלשקף את התמונה המלאה.

קודם כל, יש בסרט תצוגות משחק מרשימות נוספות - אחת היא של הונג צ'או, שזכתה במועמדות לאוסקר גם כן על תפקידה כאחות שסועדת את הלוויתן האנושי, המתקשה לתפקד בכוחות עצמו. סיידי סינק לא קיבלה מועמדות, אולי בגלל גילה הצעיר, אבל ההופעה שלה מרשימה עוד יותר. השחקנית הפורצת, שהתגלתה ב"דברים מוזרים", מפליאה לגלם בעוצמה רבה את בתו המנוכרת של הגיבור, המגיעה לבקר אותו כשהוא על ערש דווי.

"הלוויתן" ניחן בזרועות של תמנון, והוא שולח אותן לעיסוק בנושאים שונים. עם הזמן מתברר מהי הטרגדיה שהובילה את הגיבור לבולמוס אכילה, ואז מתגלה שזה סרט על זלילה, אבל גם על רעב, ובצד זאת גם על אשמה, אמונה וגאולה.

עם הזמן מתברר כי גם השם "הלוויתן" דו־משמעי. הוא מתייחס לנפח של הגיבור, אבל גם ל"מובי דיק", הקלאסיקה הגדולה של הספרות האמריקאית שעוסקת כזכור בציד של לוויתן. לאורך הסרט, המרצה לאנגלית חוזר שוב ושוב לחיבור שבתו כתבה בחטיבת הביניים על הספר, והפך לפיסת הנייר האהובה עליו בעולם.

למה הגיבור כל כך קשור לחיבור הזה? משתי סיבות: כמרצה לספרות אנגלית, שהקדיש את חייו לנושא, הדבר שהכי מסעיר אותו הוא ניתוח רגיש ומקורי של טקסטים. הוא כבר התייאש מהסטודנטים שלו, תלמידי קולג' שמגישים לו חיבורים חסרי השראה, ודווקא בעבודה שבתו כתבה כשהייתה צעירה מהם בהרבה הוא מוצא את הניצוץ.

הגיבור נהנה לקרוא את החיבור הזה כל פעם מחדש, כי הוא מזכיר לו את מה שהוא מאמין בו בכל לבו: שבתו היא כליל השלמות. הוא סוגד לה, מעמיד אותה במרכז קיומו ומוכן לעשות בשבילה הכל. במהלך הסרט נגלה גם מה הקריב בשבילה.

כל הדברים האלה קורים אף שגיבור "הלוויתן" בקושי מסוגל לזוז, ובטח שלא לצאת מהבית. כמעט כל הסרט מתרחש בדירה, ורובו בסלון. למרות המסגרת התיאטרלית, ארונופסקי הופך את התוצאה לקולנועית להפליא. יחד עם שותפו הקבוע, הצלם מתיו ליבטיק, הוא מוצא בחלל הזה ומוציא מהחלל הזה עולם ומלואו. כמו ב"רקוויאם לחלום", השניים מיטיבים לצלם את קרני השמש. בכל פעם שהן חודרות לדירה, הן משקפות את עולמן הפנימי של הדמויות, שנותר יפהפה גם כשהחזות החיצונית שלהן אינה בהכרח כזו.

לכל הפרטים בדירה יש חשיבות. בארון הספרים של הגיבור בולט לעין "Call It Sleep" של הנרי רות', אחד הרומנים החשובים בתולדות הספרות היהודית־אמריקאית. ארונופסקי עצמו יהודי, והקדיש את הסרט להוריו, שניהם יהודים מסורתיים. בדומה לגיבור הם מורים, אך במקרה שלהם הם לימדו בבתי ספר יהודיים.

מצד אחר, ארונופסקי מעביר את הגיבור בוויה דולורוזה. כך הוא עשה גם בסרטיו הקודמים, אבל הפעם הסימבוליקה הנוצרית בולטת עוד יותר. ההקבלה בין הדמות הראשית לישו מובהקת גם מהרבה סיבות אחרות, שאי אפשר לדון בהן בלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה. מה שכן אפשר לומר זה שיש ב"הלוויתן" התנגשות מרתקת בין סמלים נוצריים ואלמנטים יהודיים, שמשקפת כמובן את המורכבות של הזהות היהודית־אמריקאית.

מכיוון שארונופסקי נוטה לשים את גיבוריו על הצלב, יש נטייה לראות בו במאי סדיסט. למעשה, הוא קולנוען עתיר חמלה, חסד ואמונה - תכונות שאולי ירש מהוריו, ולא סתם הסרט מוקדש דווקא להם. 

ארונופסקי מאמין שהאדם טוב מיסודו, רוצה בטובתו, ומצטער כשרע לו. אחד הדברים שמשכו אותו מלכתחילה ל"הלוויתן" היה משפט שהגיבור אומר בהצגה על האכפתיות של הזולת, והוא אומר אותו כמובן גם בסרט.

"הלוויתן" מאמין, באמת ובתמים, שכולנו ערבים זה לזה, שכל אחד ראוי לאהבה, שלמילים יש כוח, שאף פעם לא מאוחר לסלוח, וגם שזיכרון אחד יכול להעניק משמעות לחיים שלמים, והוא מביא לידי ביטוי את האמונה שלו בצורה מפעימה. 

הזיכרון האחד הזה קשור בחוף, והוא אחד הרגעים היחידים שבהם "הלוויתן" יוצא אל מחוץ לבית, אבל לפעמים לא צריך יותר מזה. לאור המקום שבו הזיכרון הזה מתרחש, לאור העובדה שלבתו של הגיבור קוראים "אלי" ולאור מה שארונופסקי מאמין בו, אי אפשר שלא להיזכר בשיר של חנה סנש - בגרסה הראשונה שלו; שיר שבכמה שורות מסכם את הסרט כולו: אלי, שלא ייפסק לעולם: החול והים, זמזום המים, ברק השמיים, האמון באדם. 

אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!