לפני שנתיים הקימה דיסני חטיבה בשם Onyx והגדירה את האג'נדה שלה: להביא לקהל הרחב סרטים המעניקים במה לאוכלוסיות שעד כה לא זכו לייצוג נאות בתרבות הפופולרית. השיחוק הגדול של החטיבה הזו היה “קיץ של נשמה", העוסק בפסטיבל שזכה לכינוי “הגרסה השחורה של וודסטוק". במקרה זה היה מדובר בסרט דוקו, והוא זכה באוסקר בקטגוריה הדוקומנטרית. כעת מגיע גם הסרט העלילתי הראשון שרכשה החטיבה החדשה - “בריון" (“Bruiser"), שעולה בסוף השבוע ישירות בסטרימינג. באמריקה הוא זמין ב־HULU, השייך גם הוא לדיסני כזכור, ואצלנו בדיסני פלוס.
זהו סרט הביכורים של מיילס וורן, במאי אפרו־אמריקאי צעיר שכבר בגיל 25 הצליח לזכות בחשיפה גדולה. הוא עוקב כאן אחר נער שחור, שאביו המרובע והמקובע לא מציע פתרונות מעניינים למשברי גיל ההתבגרות שלו. האלטרנטיבה מגיעה בדמותו של נווד מסתורי שנקרה בדרכו, שאותו מגלם טרוונטה רודס הזכור בין השאר מ"אור ירח". הוא הופך למעין אב רוחני שלו, עד שמתברר כי הקשר ביניהם מורכב ממה שחשבנו בתחילה, והנער מוצא את עצמו קרוע בין מודלים שונים של אבהות ושל גבריות. זה ייגמר במכות.
“ההשראה הראשונית לסרט הגיעה מעולם משחקי הווידיאו של WorldStarHipHop", מספר הבמאי בראיון מיוחד. “הם בדרך כלל מציגים בצורה מגוחכת עימותים בין גברים שחורים. הם אלימים ונוראיים, אבל קשה שלא להסתכל עליהם בצורה קומית. עניין אותי לחקור איך המדיה מציגה את הגבר השחור כאגרסיבי או כאלים. זו קונבנציה שהיה מרתק לשחק איתה, ולראות איך היא משפיעה על נער שחור בשלב הכי מעצב בחיים שלו".
אתה צעיר מאוד, ועוד לא אבא בעצמך. איך היה לכתוב ולביים סרט על אבהות מהפרספקטיבה שלך?
“האמת, הסרט גרם לי לפחד מאבהות. הוא גרם לי להבין עד כמה זו חוויה אינטנסיבית. כל דבר קטן שאתה עושה משאיר חותם בילד שלך, כל דבר קטן יכול להפוך לביג דיל. הפרספקטיבה שלי בזמן הכתיבה הייתה של הילד. הייתי ילד זועם. לא חשבתי על הגברים בסרט בתור ‘הורים' אלא כאנשים שיש להם מטרה - לקחת מישהו תחת חסותם ולהיות לו דמות אב. חשבתי על גבריות יותר מאשר על אבהות. בכל מקרה, חשוב לי לציין שאני בקשר מצוין עם אבא שלי ועם ההורים שלי בכלל".
וורן הוא בוגר טרי של אוניברסיטת ווזליאן, שממנה יצאו בין השאר לין מנואל מירנדה, היוצר של “המילטון" ו"אנקנטו"; מייק וייט, שעמד מאחורי “הלוטוס הלבן"; מתיו ווינר, שחתום על “מד מן"; ושרה דוסה, ש"אש האהבה" שלה פייבוריט לזכייה השנה באוסקר בקטגוריית הדוקו הארוך. הוא סיים את חוק לימודיו בסך הכל לפני ארבע שנים, וחזר לכור מחצבתו כדי להציג את הסרט בהקרנה מיוחדת. השיחה שלנו מתקיימת יום אחריה, בסמוך לקפיטריה. מאחורינו הסטודנטים עומדים בתור לארוחת הבוקר. הבמאי המשגשג צעיר כמעט כמוהם, ונראה בגילם. “אני רגיל לזה שאנשים לא מאמינים שאני הבמאי. זה עזר לי להתערבב עם הצוות בזמן הצילומים, מה עוד שתמיד לבשתי טרנינג", הוא אומר וצוחק. “קח למשל את ג'יילן הול, כוכב הסרט שמגלם את הנער. בפעם הראשונה שנפגשנו, הוא אמר לי ‘אתה לא נראה לי כמו במאי'. שאלתי אותו למה הוא ציפה, והוא ענה לי ‘לא יודע, לגבר לבן בן 65'. לקח זמן לקנות את האמון שלו, אבל בסוף התחברנו".
לאחרונה ראינו את הול גם ב"סיפורו של אמיט טיל", העוסק בלינץ' בנער שחור ולכן גם הוא מטבע הדברים סרט קשה ואלים. איך “הגנת" עליו בזמן הצילומים?
“הוא ילד חכם. הוא לא היה צריך הגנה, הוא היה צריך הדרכה. הוא היה צריך תשובות לשאלות שלו. אם עשינו משהו אינטנסיבי, הסברתי לו למה זה אינטנסיבי. ביקשתי ממנו שלא יחשוב יותר מדי. שיהיה ישיר ומחוספס וייתן לזה להוביל אותו. הוא מגלם נער שנמצא בסערת רגשות, אז הגיוני שההתנהלות שלו תהיה מבולגנת".
מה היתרון הכי גדול בלהיות במאי צעיר?
“האנרגיות. לעשות קולנוע זה לוותר על אורח חיים נורמלי ונוח. זה לעשות מרתון של התעמלות נפשית ואומנותית, אז צריך בשביל זה הרבה אנרגיה. יתרון נוסף זו הכרת התודה. לאורך הצילומים, כל הזמן אמרתי לעצמי שאולי זו הפעם האחרונה שאני עושה משהו כזה, אז הוקרתי כל רגע ורגע".
בשיחה עם הקהל אחרי ההקרנה סיפרת שאין לך רישיון נהיגה. הסרט עוסק לא מעט במכוניות, בנהיגה ובקשר ביניהן לגבריות, אז תהיתי מה הפרספקטיבה שלך על כך כאדם שלא נוהג.
“אני מניו יורק, ולכן אין לי רישיון ואין לי מכונית. יצא לי כנער לקחת שיעורי נהיגה לא רשמיים מההורים שלי ולנסוע קצת באזורים הלא אורבניים של מדינת ניו יורק. כשהורים מלמדים אותך נהיגה, זה רגע משמעותי - לטוב ולרע. זה יכול להיות מלחיץ, אבל זה גם יכול לחבר ביניכם. זה חיבור משמעותי ולכן היה לי חשוב להכניס אותו לסרט. גם ריתק אותי כל הרעיון הזה, שלוקחים ילד ונותנים לו לנהוג במכונית. הייתי עצלן מדי מכדי להוציא רישיון, והלוואי שבאמריקה היו יותר מדרכות ופחות כבישים כך שרישיון לא היה דבר כל כך חשוב".
איך במאי כל כך צעיר עושה סרט שמגיע לאחד משירותי הסטרימינג הגדולים בעולם?
“כתבתי את התסריט עם בן מדינה, גם הוא בוגר של ווזליאן. בהתחלה רצינו לכתוב משהו קטן שנוכל לקבל קצת כסף בשבילו ולצלם אותו ביער או משהו. לכן הנפח כאן קאמרי ואין הרבה דמויות. עם הזמן, הוספנו יותר אלמנטים ז'אנריים ומסחריים, ואז הגיעה התמיכה של דיסני. נוסף לכך, עשיתי סרט קצר שהיה בסיס לסרט הזה, וגם תפקד בתור 'כרטיס ביקור' שעזר לי להשיג קרדיט".
במקור הסרט נקרא “Bruiser". אני לא בטוח שיש לזה מילה בעברית, ותרגמו אותו כאן כ"בריון", שזה יותר כמו “Bully".
“באמת? מעניין. מעניין מאוד. ל'Bruiser' יש מבחינתי קונוטציות אחרות מאשר ‘Bully', שהיא מילת גנאי שלילית. ‘Bruiser' זה בחור גדול שיכול לכסח אותך, אבל כשאתה קורא לו ככה, יש בזה חיבה מסוימת כלפיו, גם אם חיבה מעט מוזרה. בכוונה בחרתי במילה עם קונוטציה פחות שלילית".
אתה מתרגש מכך שהסרט עולה בסטרימינג בכל העולם?
“מרגע שראיתי ברשתות החברתיות אזכורים של הסרט בשפות שונות, התחלתי להתרגש, אבל גם להיכנס לחרדות. זה לא משהו שציפיתי לו. כמובן שגם להפצה בקולנוע יש יתרונות, אבל זה נהדר שסטרימינג מאפשר לסרט להגיע לכל העולם בבת אחת, ושאתה לא צריך לדאוג לביצועים בקופות".
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!