בגיל 10 צפיתי לראשונה בסרט "צ'רלי וחצי" בבית עם חבר מהשכונה. זו הייתה התאהבות ממבט ראשון: בדמויות הצבעוניות, במבטאים הכבדים, בטקסטים, בדאחקות וגם ברגעי הדרמה הרומנטיים שגרמו לי להזיל דמעה. אחרי שהסתיים הסרט, הרגשנו שזה לא מספיק וצפינו בו עוד פעמיים נוספות, ובימים הבאים ציטטנו שוב ושוב משפטים מתוכו.
הסרט שם לנו מראה על השכונה שבה גדלנו בדרום תל אביב. גם אצלנו היו ילדים שהסתובבו כל היום בשכונה עם ילדים גדולים מהם שעיקר עיסוקם היה לתפעל קזינו לא חוקי בפיצוצייה השכונתית. גם אצלנו הז'רגון השכונתי היה מורכב מקללות בערבית, מרוקאית, יידיש ועברית. גם אצלנו היו עברייני צעצוע לא מזיקים שהתעסקו בשופוני; וגם אצלנו הנושא העדתי והמעמדי היה נוכח ומורגש. הזדהינו עם הסרט, משום שהוא נתפס בעינינו כמציאותי.
רוב הדמויות בסרט מציגות בצורה סטריאוטיפית את בני עדות המזרח, כבטלנים פרימיטיביים שאוצר המילים שלהם דל והעברית שבפיהם קלוקלת אך בעלי חוכמת רחוב גדולה - תכונות שנותנות נוקאאוט לדמויות האשכנזיות בעלות ההשכלה הגבוהה, העושר הכלכלי והשפה האליטיסטית, שיש בה מן הזלזול במי שלא מסתובבים בחוגים החברתיים שלהם.
הדבק של ההפקה
באותם ימים שני מפיקי קולנוע יהודים איראנים, האחים שמחה ובני זבולוני, הקימו חברת הפקות קטנה בשם "פילמאור". הם הביאו סרטים מעיראק ומאיראן והקרינו אותם בבתי קולנוע מקומיים. "יום אחד הם ביקשו שאכתוב תסריט שמבוסס על סרט איראני שהכירו, שעוסק בבחור משולי החברה, עבריין שכונתי, שמתאהב באישה עשירה. זה הכל", אומר תבור. "קראו לזה באיראן סרטי ‘לוטי', וזה היה ז'אנר מאוד מצליח באותן שנים".
אחרי שתבור הסכים להצעה, האחים זבולוני גייסו למלאכת הבימוי את בועז דוידזון, שבדיוק סיים לביים פרסומת עבור הוועדה הבין־משרדית למלחמה בסמים. "הייתי צריך את העבודה אז הסכמתי", סיפר דוידזון במאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. "לקח לי זמן למצוא את עצמי בתוך הסרט הזה, זה היה לי קצת קשה בהתחלה, אבל אלי ואני שכתבנו ושינינו שוב ושוב את התסריט. זה הסרט הראשון שבו החלטתי להיות פשוט אני, ולא לנסות להיות מישהו אחר".
עוד לפני שהתסריט התגבש סופית נבחר לו שם ולוהקו שחקנים. השם שנבחר היה "צ'רלי וחצי", כמחווה לתת־אלוף הנודע ולימים הרמטכ"ל ה־12 משה לוי, שכונה "מוישה וחצי" בשל גובהו הרם. והראשונים שלוהקו לסרט היו יהודה ברקן וזאב רווח.
ברקן, "ברט ריינולדס" של הקולנוע הישראלי, נחשב לכוכב גדול עם שורת להיטים כמו "לופו", "כץ וקרסו", "מלכת הכביש" ו"שתי דפיקות לב". למעשה הסרט נתפר למידותיו, כך נכתב בכתבה שפורסמה ב"מעריב" באוגוסט 1973: "האחים זבולוני ביקשו מאלי תבור לפתח את הרעיון לתסריט שבמרכזו יהודה ברקן כצעיר בן עדות המזרח. ברקן, הכוכב של הסרט, נקבע עוד לפני שקבעו שבועז דוידזון יהיה הבמאי, ולמעשה הסכמתו של ברקן להופיע בתפקיד היא ששימשה ‘דבק' להפקה כולה".
רווח היה אז שחקן של תפקידים דרמטיים בתיאטרון הקאמרי, ובעל ניסיון בקולנוע, בין היתר בסרט "שבלול", שם הכיר את דוידזון לראשונה. הוא התפרסם הודות לתפקידו כאלימלך זורקין הרשע בסרט "חסמבה ונערי ההפקר".
ברקן זכה לגלם את התפקיד הראשי של צ'רלי בן־חנניה, נוכל קטן משכונת מצוקה המתפרנס מרמאויות ומניהול הימורים בלתי חוקיים ומסתייע במיקו, ילד קטן ומופרע, שמסתובב איתו כל הזמן. רווח גילם את אויבו המושבע מהשכונה, ששון נגרין, עבריין לא מזיק, ששומר על מכונית מטופחת, מסתובב עם גדליה, בריון מגודל שמבצע בשבילו את העבודות השחורות, מפלרטט עם כל מה שזז ובמקביל מנסה להכניס את אשתו להריון, ומסתייע בכך בפלורה, אמו של צ'רלי, מגדת עתידות.
"חוויית העבודה העיקרית הייתה עם זאביק", סיפר ברקן בראיון למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. "זו הייתה ‘הפריה הדדית'. הרבה אנשים לא יודעים, אבל ל'צ'רלי וחצי' לא היה תסריט. היה רעיון עיקרי ובסיס שאלי תבור כתב, אבל 80% מהדיאלוגים היו אלתורים שלנו על המקום. לא למדנו את הטקסטים בערב לפני הצילומים אלא היינו מגיעים בבוקר ליום צילום, בועז היה נותן לנו טקסטים שהוא כתב על המקום, ועם זה אלתרנו תוך כדי הצילומים של הסצינות".
"'צ'רלי וחצי' זה הסרט ששם אותי על המפה בתור ששון, שם שאהבתי לתת לדמויות ששיחקתי, כי ששון זה שמחה", סיפר רווח בעבר בראיון ל"מעריב". "את הסרט הזה מחשיבים כאבי אבות סרטי הבורקס. יהודה ברקן המנוח ואני לא הפסקנו לצחוק עם הבמאי בועז דוידזון. אנחנו לא עשינו סרט, אנחנו באנו להשתעשע ובמקרה הייתה מצלמה".
לאורך השנים פיתח רווח את דמותו של ששון וגילם אותה בווריאציות אחרות בסרטים נוספים. "בילדותי ובנעוריי המוקדמים חייתי בשכונת מוסררה בירושלים, ואבי אף הקים את בית הכנסת בשכונה הזו, ביססתי את הדמות של ששון על הטיפוסים שהכרתי בשכונה ובבית הכנסת, טיפוסים שהיו מתפללים בשבת ואז מעשנים בסתר", סיפר רווח בראיון טלוויזיוני.
לילד מגיע עתיד
עלילת "צ'רלי וחצי" מתרחשת בשכונת מצוקה בתל אביב, שבה גר צ'רלי. מיקו מתגורר בבקתה עלובה עם אחותו הגדולה לילי. שגרת יומם של צ'רלי ושל חברו מיקו נעה בין נוכלויות ורמאויות לבין משחקי "חתול ועכבר" עם ששון וגדליה. במהלך עוד ניסיון הימלטות מידו של ששון, צ'רלי פוגש במקרה את גילה זוהר, נערה בלונדינית יפהפייה, בת עשירים מצפון תל אביב - ומתאהב. אומנם יש ניצוץ בין צ'רלי לבין גילה, אך הוריה מנסים לשדך לה את רוברט דיאמנשטיין, בנו החנון של אחד משותפיו העסקיים של אביה בחו"ל, בחור משכיל שאוהב לנגן בצ'לו ומתעניין במוזיקה קלאסית ובגולף. גילה לא מאוהבת בו, אבל נעה בין הרצון לרצות את הוריה לבין מה שלבה אומר לה.
צ'רלי מנסה להסתיר מגילה ומהוריה את עיסוקו האמיתי, ומספר לה שאביו הוא יבואן משקאות. בפועל, אביו הוא אלכוהוליסט. מכאן מתחילה העלילה להסתעף לרגעים קומיים ודרמטיים, ליחסי הכוחות בין משפחת זוהר לבין משפחת בן־חנניה, ולבסוף גם לניצחון אהבתם של צ'רלי וגילה. הסרט מסתיים ברגע מרגש, שבו צ'רלי ומיקו נפרדים, כשמיקו עוזב עם אחותו לאמריקה.
לדברי בועז דוידזון, הסרט היה אמור להסתיים כשמיקו לא עולה למטוס אלא נשאר בארץ, אבל בזמן הקרנת הסרט באולפני הרצליה לאנשי ההפקה, פנה אליו אחראי הניקיון במקום וטען שסיום הסרט לא מספיק טוב עבור הדמות, וכי לילד מגיע עתיד טוב יותר ממעשי נוכלות עם צ'רלי. בשל כך דוידזון שינה את הסוף של הסרט וסיים אותו כשמיקו טס ודמעה ניגרת על לחיו.
לאחר שגובש תסריט ראשוני, ליהק דוידזון לתפקיד הוריו של צ'רלי, פלורה וזכי, את השחקנים עדנה פלידל ואריה אליאס, ולתפקיד סימה וחיים, הוריה של גילה, בחר בשחקנים אלישבע מיכאלי ונתן כוגן. "חיפשתי שחקנים שיכולים לגלם בני עדות המזרח, בגיל יותר מבוגר. אנשים עממיים, שופעי טוב לב וחוכמת חיים, ללא גסות, ללא וולגריות, ואשר יקרינו הרבה חום", סיפר דוידזון ל"מעריב". "במקביל להם, בחרתי באלישבע ובנתן לתפקיד הורי הנערה האשכנזייה העשירה המאוהבת בצ'רלי, כי הם מתאימים בגיל, בהופעה החיצונית ובתכונות האומנותיות. יש להם ניסיון רב, הן בהצגות תיאטרון והן במשחק קולנועי".
האתגר הבא היה למצוא את מי שתגלם את גילה, אהובתו של צ'רלי. "חיפשתי צעירה יפה, חכמה, בעלת חוצפה צברית טיפוסית", אמר דוידזון. "נערה שבהופעתה החיצונית ניכר שהיא בת עשירים, כמו באגדות, כמו בסרטים. פגשתי המון בחורות, שוחחתי איתן, התרשמתי מהופעתן, משיחתן, מתגובתן, גיליתי הרבה בחורות מוכשרות, אבל אף אחת מהן לא הייתה גילה".
"הייתי בן 13 אז, ילד פלספן כזה, בדיוק כמו שרואים בסרט, והבימאי בועז דוידזון ראה אותי והתלהב", סיפר שושן בעבר בראיון למאקו. שושן נולד במרוקו ועלה ארצה בגיל שנה. אביו עבר להתגורר בקנדה, ואמו ואחיו התמקמו בירוחם. ההצעה לככב בסרט צרבה אותו בתודעה כילד נצחי.
כמה ביצים? כמה שיש
אחת הסצינות הבלתי נשכחות מהסרט היא סצינת הביצים בקפה של ארליך. למעשה היו אלו שתי סצינות שונות. הראשונה הייתה זו שבה ששון וגדליה הכריחו את צ'רלי לאכול צלחת מלאה במקרונים, אורז וביצים כעונש על כך שמתח את אשתו של ששון. זו הסצינה שהולידה את המשפטים שכולם מצטטים: "כמה ביצים?", "כמה שיש".
"אנשים תופסים אותי ברחוב ושואלים אותי: ‘כמה ביצים אכלת?'", סיפר ברקן בתוכנית הטלוויזיה "אחרי 20 שנה". "אף אחד לא יודע שפיזית אכלתי רק חצי ביצה, כי שנינו יודעים שכשאתה מצלם, אתה מכניס ביצה לפה, מתחיל לאכול, הבמאי עושה ‘קאט' ואז שוב אתה מכניס ומצלמים שוב. אחרי זה אני מרגיע אותם ואומר: ‘גם זאביק אכל חצי ביצה, אבל הוא אכל עם הקליפה'".
בסצינה שבה רווח אוכל את הביצים, התמקדה המצלמה בפיו מלא האוכל. בסצינה זו מכריח צ'רלי את ששון לאכול קערה מלאה באורז, מקרונים וביצים עם הקליפה כעונש על כך שהטריד את לילי, אחותו של מיקו. "אם היו רואים את הקטע שלי, היו רואים כמה ביצים החזקתי בפה", אמר רווח בתוכנית הטלוויזיה "אחרי 20 שנה". "איך ניפחתי ככה את הפנים? למדתי את זה מהחצוצרן לואי ארמסטרונג. כשהייתי ילד, הייתי מעריץ גדול של לואי ארמסטרונג, ויש לי תכולה בלחיים של עד 4־5 ביצים עם קליפה, עם ללעוס ולעשות רעש".
סצינה מוכרת נוספת היא סצינת התאונה, שבה צ'רלי ומיקו הגו תוכנית: מיקו היה רץ לכיוון מכונית נוסעת ומביים נפילה בלי שהמכונית פגעה בו באמת. צ'רלי היה רץ לעזרתו ומשנורר כסף מבעל הרכב כדי לסגור את העניינים מחוץ לכותלי בית המשפט.
הסצינה שבה הוריה של גילה מוזמנים לארוחת ערב בבית הוריו של צ'רלי מבוססת בחלקה על הסיפור האישי של דוידזון. "אחותי הפולנייה התאהבה בבחור ממוצא מזרחי", הוא סיפר. "ההורים שלי התנגדו לזיווג וניסו להפריד ביניהם, עד שיום אחד הוזמנו לארוחת שישי אצל הוריו. כשהגענו לבית, פתחו לנו את הדלת פרצופים שמחים וחמים, אבל עבור ההורים שלי הערב הזה היה סיוט, כולל האוכל. בסוף, אגב, אחותי התחתנה עם אותו בחור והם הקימו משפחה".
קולנוע הוא רולטה
30 ימי צילומי הסרט, שגלשו לשנת 1974 בגלל המלחמה שפרצה באמצע, נערכו בשייח' מוניס בצפון תל אביב, ביפו ובמרכז המסחרי של כפר שמריהו. התקציב שניתן לדוידזון ולצוותו להרים את הסרט היה 800 אלף לירות.
את מוזיקת הרקע לסרט חיבר יאיר רוזנבלום, ואת שיר הנושא ביצע אורי רווח, אחיו הצעיר של זאב ששירת בלהקת חיל הים, למילים שחיבר יהונתן גפן. מנגינת הסיום, אשר מופיעה בחלקה גם במהלך הסרט, עובדה בשנת 1977 לשיר הנודע "בלילה על הדשא", שביצעה להקת פיקוד הצפון למילים שהוסיפה אסתר ניצב.
כשהסרט יצא לאקרנים בקיץ 1974, המבקרים כיסחו אותו. בעיתון "הארץ" נכתב: "סיפור העלילה כמעט שאינו קיים. צ'רלי, הצעיר הספרדי, משוטט ללא מטרה, שונא עבודה, מבלה ימיו בתעלולים ובמעשי מרמה, בייחוד כלפי אשכנזי שמן, מטופש ופחדן"; ב"ידיעות אחרונות" רטנו על רמתו הנמוכה של הסרט ותהו אם אינו עושה עוול לצופים; וב"על המשמר" נכתב כי הסרט "תלוש… מתרחש בישראל אנונימית, בלי אוויר, בלי מיקום, בלי מרחב. חבל על כישרונות טובים שכל מטרתם היא קופה בכל מחיר".
אבל לא הביקורות הקטלניות וגם לא השבר והדיכאון שאחרי המלחמה מנעו מקהל הצופים לנהור בהמוניו לבתי הקולנוע ברחבי הארץ. בסך הכל צפו בסרט כ־700 אלף איש, מה שהפך אותו לאחד משוברי הקופות הגדולים של אותו עשור עם הכנסות של 698 אלף דולר.
"הסרט השמיע את הקול של המזרחים, אלו שעד כה לא צוירו כל כך כגיבורים בסרטים", מסביר תבור את ההצלחה. "הם היו גאים בייצוג שלהם בסרט, וראו את עצמם או את המשפחות שלהם בסרט. המזרחים הזדהו עם הסרט והפכו אותו ללהיט. הם הצביעו ברגליים".
שבעה חודשים אחרי צאת "צ'רלי וחצי" לאקרנים, שיתפו שוב פעולה האחים זבולוני עם בועז דוידזון, אלי תבור, יהודה ברקן, זאב רווח, טוביה צפיר ואריה אליאס בסרט קולנוע נוסף - "חגיגה בסנוקר", שהפך אף הוא לאחד מסרטי הפולחן הגדולים בקולנוע הישראלי, והפך את החברים הטובים רווח וברקן, שלא שיחקו שוב יחד על המסך הגדול - לכוכבים הגדולים של סרטי הבורקס.
אחרי צילומי הסרט, פיתחו ברקן ורווח קריירות מצליחות בארץ. דוידזון המשיך לביים להיטי בורקס כמו "משפחת צנעני", "אלכס חולה אהבה" ו"דלופו בניו יורק", כבש את העולם עם "אסקימו לימון" ובסוף שנות ה־70 עבר לארצות הברית והתמקד בעיקר בשוק הבינלאומי. דוד שושן, שהפך בן לילה לילד המפורסם במדינה, ויתר על קריירת המשחק, חזר לירוחם ועבד במשך שנים רבות כנהג משאית. חיה קציר השתתפה בסרט קאלט נוסף, "שרית", לצדו של יגאל בשן, עבדה בדוגמנות, ובשנת 1976 עזבה לארצות הברית בעקבות האהבה. כיום היא גרושה, אם לשתי בנות ומנהלת עסק למכוניות.
בשנת 2012 נערך מפגש איחוד בין רווח, ברקן וקציר, אז השלושה העלו את הרעיון לצלם סרט שני - דבר, שבדומה ל"חגיגה בסנוקר", לא ייצא כבר לפועל.
התרעות פיקוד העורף