חיים שלאחר המוות בקולנוע: "טאבו" מחייה את עמוס גוטמן | ביקורת

הדיון המתלהם על הרפורמה הצפויה בקולנוע הישראלי הציף מחדש את השאלה עד כמה חשוב שסרט יצליח בקופות, והאם יש לו ערך גם אם נכשל מסחרית. זה שיח ראוי, אף אם מי שמוביל אותו כרגע עושה זאת בצורה מפוקפקת. אבל חשוב להזכיר את המובן מאליו: לא פעם סרטים מתקשים למצוא את הקהל שלהם בזמן אמת, אבל בסופו של דבר מותירים חותם משמעותי יותר מכל מיני להיטים נשכחים.

בהמשך לכך, עולה כעת סרט תיעודי בשם “טאבו", על חייו ועל יצירתו של הבמאי המנוח. הוא מנסה לגלות את הפנים האמיתיות מאחורי המיתוס, אבל בו בזמן גם מחזק עוד יותר את המיתולוגיה של גוטמן בקולנוע המקומי. הסרט מוצג כעת ברשת בתי קולנוע לב, לפני שיעלה בערוץ הוט 8.

כשגוטמן התחיל לביים, סימה ומלמד לא היו בחיים ואפילו לא היו בתכנון, אבל הם גילו אותו שנים לאחר מותו ונכבשו בקסמו המכשף. עוד המחשה לכך שלקולנוע יש חיי נצח - כן, אפילו לקולנוע הישראלי שכל כך אוהבים לזלזל בו.

יותר ממה שיש כאן, בולט מה שאין. בשנים האחרונות ניכרת פריחה בתת־הז'אנר של סרטי דוקו על קולנוענים, והתגבש להם פורמט קבוע, שאין בו שום דבר רע כשלעצמו. השטנץ כולל סבב ראשים מדברים - מושא התיעוד עצמו, אם הוא עדיין בחיים, אנשים שעבדו איתו וכמובן גם מומחים שמספרים על תרומתו וחשיבותו.

מלמד יכול היה לנקוט שיטה זו. מלבד ג'וליאנו מר, שכיכב ב"בר 51", רוב השחקנים שעבדו עם גוטמן עדיין פעילים - יהונתן סגל, רבקה מיכאלי, סמדר קילצ'ינסקי, שרון אלכסנדר ואחרים. בקלות גדולה עוד יותר הוא היה יכול לגייס מבקרים וחוקרים, ובקיצור טמבלים כמוני, שיגידו כמה משפטים על איך גוטמן שינה את הקולנוע הישראלי. הוא לא עושה זאת, ומשאיר את הבמה לקולו של הבמאי עצמו, ולקולם של הקרובים אליו ביותר. ולפעמים, כמובן, הוא נותן לתמונות לדבר בעד בעצמן.

כתוצאה מזה קורים כמה דברים. הראשון והמובן מאליו - “טאבו" מתגלה כסרט דוקו שונה מהמקובל. למעשה, לא בטוח שצריך להתייחס אליו כאל “דוקו", מה שזה לא אומר. יותר מאשר שהוא מנסה לתעד או להנציח משהו, התחושה היא שמדובר בגוף חי. סרטי דוקו על אדם שמת בדרך כלל מנסים לפענח את הקובייה ההונגרית, להרכיב את הפזל. פה, רגע אחד מוביל לאחר באופן אורגני. בדרך כלל ביצירות מסוג זה, התחושה היא שאנחנו צופים בהווה שמגיב לעבר. כאן, אין ניגודיות בין זמנים. אנו עדים לעבר שקם לתחייה מול עינינו למשך 75 דקות.

הרעיון שמניע את הסרט עובד משום שהביצוע שלו מצוין. לא סתם “טאבו" זכה הקיץ בפרס העריכה בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים - מלמד, יחד עם שותפתו לעבודת העריכה נטע דבורקיס, מיטיב לשלב בין הקולות והתמונות. השימוש שלו בסאונד ובצבעים, והפיוטיות המחוספסת שלו, מזכירה את גוטמן וגם אילנות גבוהים אחרים, למשל דרק ג'רמן הבריטי, מהבמאים הקווירים הגדולים בכל הזמנים.

אף ש"טאבו" לא מתיימר להיות שיעור בהיסטוריה, בכל זאת יש לו ערך נוסף. כמו סרטים קודמים אחרים, למשל “120 פעימות בדקה" הצרפתי, הוא מתגלה כעדות לקורבנות הרבים שהותירה אחריה מחלת האיידס, ולדעות הקדומות שהיו שגורות בחברה כלפי החולים בה, המתים ממנה והמשפחות שלהם. אחד הקטעים המטלטלים כאן מציג שיחה בתוכנית בוקר לאחר מותו של הבמאי. גאולה אבן ודניאל פאר מראיינים את אמו האבלה של גוטמן, והמנחה מספר לה “כשנהג המונית שמע מי את, הוא לא רצה לקחת אותך לאולפן. הוא לא רצה להתקרב למישהי שהייתה קרובה למישהו שהיה לו איידס".

שנים רבות חלפו מאז שגוטמן הלך לעולמו, וכנראה שנהגי מוניות כבר לא יתנהגו כך כלפי אמא שזה עתה בנה נפטר מאיידס. הייתי רוצה להגיד שזה מוכיח עד כמה הכל השתנה לטובה, אבל היום אנשים פשוט מוצאים דרכים אחרות להיות חשוכים.