ביקורה של כוכבת הקולנוע נועד לצילומי הסרט הבינלאומי "יהודית". לורן לוהקה לגלם את התפקיד הראשי של יהודית אורבך־שילר, יהודייה גרמנייה, אשתו של קצין בכיר בוורמכט, שנשלחת למחנה הסגר יחד עם בנה. עם תום המלחמה יהודית, חדורת תאוות הנקם, מעפילה ארצה, מתגייסת להגנה ומצטרפת לקיבוץ, על רקע קרבות מלחמת העצמאות וההתקפות של ערבים על משק הקיבוץ.
הסרט, שצולם בארצות הברית, בבריטניה ובגבעת תל עבדון שבגליל המערבי, זכה לביקורות פושרות עם צאתו, אך התלהבות נרשמה במחוזותינו מהסרט בעל ההיסטוריה היהודית ובעיקר מביקורה של כוכבת בסדר גודל של לורן בארץ הקודש. גם אז, כפי שקורה כיום עם אנשים שמביעים תמיכה בישראל או מבקרים בה, ספגה לורן קריאות לחרם בשל ביקורה בארץ ואיומים עליה ועל אנשי יחסי הציבור שלה כי סרטיה יוחרמו בארצות ערב אם היא תצטלם לסרט. "תמיד האמנתי שמצרים היא ארץ דמוקרטית", היא אמרה אז בתגובה לקריאות. "משום כך אינני מאמינה לדברים האלה של חרם ערבי".
הצילומים בארץ עברו בצורה חלקה, מעריצים לא גדשו את מלון "דן" בתל אביב, שבו התארחה, וסקרנים לא עקבו אחריה. "הביקור בישראל היה עבורי חוויה בלתי נשכחת", אמרה. "המקום הזה, עם ההיסטוריה העשירה והתרבות המיוחדת שלו, הקסים אותי מיד. האנשים בישראל היו כל כך חמים ומקבלים, והרגשתי מיד כמו בבית. אני זוכרת איך טיילתי בירושלים, בתל אביב ובנופי המדבר - הכל היה כל כך שונה ויפה. העבודה על הסרט בישראל נתנה לי הזדמנות להכיר את המדינה הזאת לעומק וללמוד על תרבותה העשירה. הייתה לי הזדמנות לעבוד עם כמה שחקנים ישראלים מדהימים שהתיידדתי איתם במהלך הצילומים. הם היו מקצוענים אמיתיים, והעבודה לצדם הייתה מרעננת ומעשירה. למדתי הרבה מהמחויבות שלהם לאומנות המשחק, וזה היה משהו שהיווה השראה עבורי".
היופי שלה הוא גולמי, ישיר, בלתי אמצעי. היא הייתה ייחודית במראה שלה ביחס לרוב השחקניות בתקופתה. סופיה ייצגה בהרבה מהדמויות שלה את האישה הפרולטרית, העממית, הפשוטה, אישה ללא השכלה שמנסה לשרוד ולהצליח בעולם פטריארכלי קשה ואלים. רבות מהדמויות שאותן גילמה הן בעלות חוכמת חיים, ערמומיות ויכולת להתמודד במצבי קיצון וקשיים. התרבות הנפוליטנית נוכחת מאוד בדמויות שלה, בכך היא מייצגת את איטליה היפה, היצירתית והאלגנטית ברחבי העולם, ולא לשווא הקהל האיטלקי מכנה אותה בשם 'LA LOREN'.
סופיה מחוברת לשפה ולתרבות האיטלקית. היא הדיווה האיטלקייה המפורסמת ביותר בעולם. ביוני 2023, כשהגיעה לערב פתיחה בארנה של ורונה לרגל ציון 100 שנה לפסטיבל האופרה, הקהל עמד על רגליו דקות ארוכות ומחא לה כפיים. זה מעיד על הפופולריות הנצחית שלה".
רגעים של בדידות
לורן גילתה כישרון משחק מגיל צעיר, ובעידוד אמה השתתפה בילדותה בתיאטרון השכונתי ברומא. "אמא שלי תמיד האמינה בי ואמרה לי שאני יכולה להיות כל מה שארצה להיות, אם רק אאמין בכך", סיפרה פעם. "המוטו הזה האיר לי את הדרך לכל אורך הקריירה והחיים. כילדה שגדלה ברומא של אחרי המלחמה, כל שהייתי צריכה לעשות זה להסתכל על הפנים של אמא שלי ולהבין מה היא הקריבה למען אחותי ולמעני".
העיניים שלה דיברו הרבה יותר מהפה שלה", המשיכה. "אני זוכרת את הגאווה שהייתה לה כשהיא ראתה שאני משחקת בתיאטרון המקומי. ברגעים של בדידות, הייתי מדמיינת שאני על במה, מוקפת באורות ובתשואות. זה היה המקום שבו הבנתי לראשונה שיש לי כישרון, שמשהו בי יכול להאיר את הלבבות של אנשים אחרים, וזה הפך לחלום שלי".
בגיל 14 השתתפה בתחרות "מיס איטליה". "זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הכוח שבבמה", סיפרה. "זה היה הרגע שבו הבנתי שיש בי כוח לגעת באנשים ושאני רוצה להיות שחקנית. לא היה לי כסף כדי להירשם לבית ספר למשחק או ללמוד קולנוע, אז ניגשתי לאודישנים בלי ניסיון וניסיתי את מזלי".
כעבור שנים ספורות הם נאלצו לבטל את נישואיהם, מכיוון שפונטי היה פרוד, אבל לא גרוש רשמית. כדי שהוא לא יואשם בביגמיה, הם התגרשו אך המשיכו לחיות ביחד. בשנת 1965 השניים הפכו לאזרחים צרפתים, ובשנת 1966, לאחר שהתגרש מאשתו, נישא פונטי ללורן ולזוג נולדו שני ילדים. הם נשארו נשואים עד מותו של פונטי בשנת 2007.
"כשפגשתי את קרלו פונטי לראשונה, הייתי נערה צעירה עם שאיפות גדולות, והוא היה המפיק המנוסה שעזר להדריך אותי בתחילת הקריירה שלי", סיפרה לורן. "הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני, וזה היה חלק מהקסם שלו - הוא ידע כל כך הרבה על החיים והקולנוע, ואני הרגשתי מוגנת לצדו. הרומן שלנו לא היה פשוט, בעיקר בגלל פער הגילים והעובדה שהוא היה נשוי. אבל האהבה שלנו הייתה חזקה כל כך, שאי אפשר היה להתכחש לה".
"השם 'לורן' היה אמור להביא אותי קרוב יותר למערב, למקומות שאז נראו כל כך רחוקים מהילדה הרזה מרומא שגדלה בלי כלום מלבד חלומות", סיפרה. "המפיקים תמיד רצו ממני משהו מעבר למה שיכולתי לתת, והייתי צריכה להוכיח שאני יכולה להתעלות מעל המראה החיצוני שלי ולהראות כישרון אמיתי. למדתי מהניסיון, מהתבוננות באחרים, ומהיכולת שלי להרגיש את הדמויות שאני משחקת".
יותר מאובייקט להערצה
לרוב גילמה לורן את האישה החושנית והמאהבת הפתיינית מלאת התשוקה. השתתפותה בסרטים הללו מיתגה את לורן בעולם כאישה נחשקת, תדמית שאומנם החמיאה לה - אך גם דרבנה אותה להוכיח את עצמה כדי לצאת ממנה. "הפכתי לסמל מין בשנות ה־50, והייתה לכך השפעה משמעותית על הקריירה שלי", סיפרה בעבר. "ההצלחה והפופולריות שהגיעו עם התואר הזה היו נהדרות, אבל הוא גם הביא איתו אתגרים. לא רציתי שיתייגו אותי רק על פי מראה חיצוני, אלא גם על פי כישרוני והיכולת שלי להציג דמויות שונות ומגוונות".
"ברור שהיה נעים לשמוע את המחמאות", ציינה לורן, "אבל רציתי להראות לעולם שיש לי הרבה יותר מה להציע. העבודה שלי הייתה תמיד יותר מאשר רק להיות אובייקט הערצה - רציתי להוכיח שאני שחקנית אמיתית עם יכולות אומנותיות. יצאתי מהמיתוג של סמל מין על ידי בחירה בתפקידים שהראו צדדים שונים שלי. ניסיתי לקחת חלק בפרויקטים שביטאו את הרבגוניות שלי ושמרו על כבודי כאומנית. אני גאה בכך שבסופו של דבר הצלחתי לשבור את התבניות וליצור קריירה שמבוססת על כישרון אמיתי ולא רק על מראה. זה היה תהליך קשה, אבל הכרחי".
לטקס עצמו לא הגיעה לורן, מחשש שתתעלף מהתרגשות. היא התבשרה על זכייתה ביום למחרת בשיחת טלפון מידידה קרי גרנט. "לזכות באוסקר על תפקידי ב'שתי נשים' הייתה אחת החוויות המרגשות ביותר בחיי", אמרה אחרי הזכייה. "זה לא היה רק פרס עבורי, אלא גם הכרה בכך ששחקנית יכולה לגעת בלבבות של אנשים, ללא קשר לשפה שבה היא מדברת. הרגשתי שהעבודה הקשה שלי זכתה להכרה, ושזהו צעד חשוב לא רק עבורי, אלא עבור כל השחקניות הבינלאומיות". בשנת 1991 זכתה לורן באוסקר נוסף, הפעם בפרס לשם כבוד על תרומתה לעולם הקולנוע.
מסע של חיפוש
"הקריירה שלי הייתה מסע של חיפוש עצמי והבנה עמוקה של מי אני כאדם וכאישה", סיפרה פעם בראיון. "כשהתחלתי, לא היה לי הרבה ידע או ניסיון, רק רצון עז להצליח ולמצוא את מקומי בעולם. לאורך השנים למדתי שהקריירה היא לא רק על תפקידים או פרסים, אלא גם על הצמיחה האישית שלי. זה היה מסע שבו הייתי צריכה להתמודד עם פחדים, ספקות וקשיים אישיים. כל תפקיד שעשיתי היה שלב נוסף בהתפתחות שלי, דרך לבחון את הגבולות שלי ולגלות את הכוחות הפנימיים שבי".
"הקריירה שלי נתנה לי את ההזדמנות לחיות חיים רבים ושונים דרך הדמויות שגילמתי", המשיכה, "וכל דמות הוסיפה משהו ייחודי לקול שלי כאדם. אני רואה בקריירה שלי יצירה מתמשכת של חיי. כל סרט, כל תפקיד, היה כמו מברשת צבע שציירה עוד חלק מהתמונה הגדולה של מי שאני".
"התחלתי במקומות צנועים", הוסיפה לורן, "ובזכות הכישרון והעבודה הקשה שלי הצלחתי להגיע לפסגות שלא חלמתי עליהן. אבל הקריירה שלי היא לא רק על תהילה והצלחה; היא על ההזדמנות להשפיע, לעורר השראה באנשים, ולהיות חלק ממורשת קולנועית שתישאר הרבה אחרי שאני כבר לא אהיה פה. זה נתן לי כוח להמשיך, גם כשעמדתי בפני קשיים ואתגרים גדולים. כל פעם שנפגשתי עם קושי, ראיתי בכך הזדמנות להוכיח לעצמי שאני יכולה להתגבר, לצמוח ולהתפתח".
את שנות ה־80 פתחה לורן בהעצמת המותג שלה כשהשיקה את הספר האוטוביוגרפי הראשון שלה - "סופיה לורן: חיה ואוהבת, הסיפור שלה". לורן גילמה את עצמה ואת אמה בעיבוד הטלוויזיוני לספר. בשנת 1981 הייתה לורן לשחקנית הבינלאומית הראשונה שהשיקה ליין בשמים משלה שנקרא על שמה, ומהר מאוד הרחיבה את היריעה למוצרי טיפוח נוספים.
כעבור שנה, בזמן שהייתה באיטליה, עלה שמה של לורן לכותרות לאחר שריצתה עונש של 18 ימים בכלא בגין האשמות בהעלמות מס. רק בשנת 2013 בית המשפט העליון של איטליה זיכה אותה מההאשמות.
על תקופתה בכלא כתבה באוטוביוגרפיה שלה: "זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. לא קל להיות מתויגת כפושעת, כשכל חייך תמיד ניסית לעשות את הדברים בצורה נכונה. כשנכנסתי לכלא, זה היה כמו חלום רע, כאילו כל מה שבניתי במשך שנים קרס ברגע אחד. אבל ידעתי שאני צריכה להתמודד עם זה בעוצמה ובאומץ. זו הייתה חוויה משפילה, אבל היא גם חיזקה אותי ולימדה אותי דברים חשובים על עצמי ועל החיים. הכלא היה מקום שבו לא היה לי כוח או שליטה, ורק יכולתי לנסות לשמור על הכבוד שלי ועל התקווה".
דרך ארוכה לפניה
בשנות ה־80 שיחקה לורן רק בחמישה סרטים. בסרט "אורורה" שיחקה לצד בנה אדוארדו, שהיה אז בן 11. ב־2002 סגרו השניים מעגל כשאדוארדו ביים אותה בסרטו הראשון "עימות עם העבר". "במהלך הקריירה שלי זכיתי לעבוד עם הרבה במאים מוכשרים, אבל הבימוי של אדוארדו היה חוויה ייחודית ומיוחדת", סיפרה בראיון לקידום הסרט. "לראות את בני בונה את הראייה הקולנועית שלו ולהיות חלק ממנה, היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיי. העבודה איתו לא רק שיצרה לי גאווה כאמא, אלא גם חידשה לי את התחושה של יצירה ושיתוף פעולה בעשייה קולנועית. זה היה כמו לראות את הרוח שלי זורמת דרך מצלמתו, ולחוות את הקסם של קולנוע מחדש".
בשנת 1999 תבעה לורן 76 אתרי פורנו בטענה שמשתמשים בשמה ובתמונותיה (חלקן מקוריות ובחלקן נעשה שימוש בפוטושופ) כדי למשוך אליהם מבקרים. "אני מזועזעת מהמעשים המגעילים של האתרים האלה, שפוגעים בפרטיותי ובשמי", התייחסה אז לורן לנושא. היא הייתה אחת השחקניות הראשונות שתבעו אתרים מסוג זה ובכך העלתה את הנושא לתודעה הציבורית העולמית.
הקאמבק של לורן ללב תעשיית הסרטים היה בשנת 2020, בגיל 86, כשכיכבה בתפקיד הראשי בסרט "כל החיים לפניו" בבימויו של בנה אדוארדו. בסרט, המבוסס על רומן בשם זהה מאת רומן גארי, גילמה לורן בת ה־86 את מדאם רוזה, זונה לשעבר, יהודייה שעברה את זוועות אושוויץ ומתפרנסת משמירה על ילדיהן של זונות. הסרט, ששודר בנטפליקס, זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט בשפה זרה הטוב ביותר, ולורן עצמה זכתה בפרס של האקדמיה האיטלקית לקולנוע ל"שחקנית הטובה ביותר".
"לגלם את מדאם רוזה היה אתגר גדול, אבל גם הזדמנות מופלאה", אמרה לורן על התפקיד. "היא דמות מורכבת עם חיים מלאים ומורכבים, והיה חשוב לי להביא לידי ביטוי את כל העומק והכאב שהיא חוותה. הדמות הזו היא לא רק סיפור אישי אלא גם סיפור של תקווה וכוח אנושי. אני מרגישה שזו הייתה דרך להביע את עוצמת הרוח ואת יכולת ההתמודדות עם האתגרים של החיים".
בשנה שעברה לורן, המתגוררת מאז 2006 בז'נווה שבשווייץ, החליקה במקלחת ועברה ניתוח חירום לאחר שסבלה משברים חמורים בחלקים שונים של הגוף. נראה שמצבה השתפר, כי במאי האחרון תועדה מחייכת והולכת בתמיכת מקל הליכה במסעדה בקליפורניה והגדירה את מצבה כ"משתפר".
כחלק מהפרסונה הציבורית שלה, לורן הייתה לאורך השנים פעילה מאוד גם בהיבט החברתי־פילנתרופי - מביקורים בבתי חולים ובמוסדות חינוך, דרך תרומות לארגונים ולקרנות לנזקקים, השתתפות בקמפיינים למען קידום זכויות הנשים ועד מימון פרויקטים לקידום חינוך ואומנות. "המטרה שלי היא לייצר הזדמנויות חדשות למי שאין לו, בדיוק כמו שלי לא היה בילדותי", אמרה פעם. "אני מאמינה באהבה ובעזרה למי שצריך, ומאמינה בגישה שלתת זה לקבל".
החודש תחגוג לורן את יום הולדתה ה־90. "עד גיל 90 לא הבנתי כמה זה נכון שגיל הוא מצב נפשי", סיפרה לפני חודשיים בראיון ל"ווג" האמריקאי. "אני קמה בבוקר וקשה לי לדמיין שאני על פני האדמה כמעט 100 שנה, כי אני עדיין רואה דרך ארוכה לפניי עם כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק לעשות, מקומות שאני רוצה לראות ואנשים שאני מעוניינת לפגוש. למען האמת, הייתי רוצה שהברכיים והגב שלי ירגישו כמו בעבר, כי הם היחידים שמזכירים לי שאני בת 90. אני לא נוטה להתמקד בעבר, ומתרכזת בעיקר בהווה ובעתיד, אך לפעמים חשוב לעצור, להסתכל לאחור ולבחון מה השארת מאחוריך עד עכשיו".
כשנשאלה על מעשיה בשנים האחרונות אמרה: "נסעתי הרבה בחיי, אז אני מאוד אוהבת להישאר בבית, להסתכל בספרים שלי. אני אוהבת לעשות את הדברים שלי בפרטיות, ולפעמים אני אפילו אוהבת לעשות קצת קניות, אבל רק קצת, לא ממש הרבה. ואני אוהבת לצאת להליכות בפארק, לבד או עם חברים. מבחינת קריירה - אני לא מתכוונת לפרוש. עוד לא הגיע הזמן שיזכרו אותי, עוד מוקדם מדי, אני עדיין לא זיכרון - אני עובדה קיימת".
התרעות פיקוד העורף