גל סרטי הנקמה הנשית הוא אחד מהטרנדים המפוקפקים של ימינו, ו"דרור אדום" הוא נציג נלוז במיוחד של הסוגה הזו. הסרט מבוסס על ספרו של ג'ייסון מתיוס, שכמו ג'ון לה קארה היה בעצמו איש השירותים החשאיים לפני הסבתו המקצועית לתחום הכתיבה. מכאן גישתו, שמתמקדת בעבודה שחורה ולא בגאדג'טים רומנטיים סטייל ג'יימס בונד.

במקור וגם בעיבוד הקולנועי, "דרורים" הוא כינוי למרגלים או למרגלות תוצרת רוסיה, שכלי הנשק העיקרי שלהם הוא נתונים פיזיים אטרקטיביים המאפשרים להם לפתות את היעדים שלהם. לא פלא אם כך שלתפקיד הראשי לוהקה אחת השחקניות המרשימות בהוליווד, ג'ניפר לורנס.

זו מגלמת בלרינה שנאלצת לפרוש מהמקצוע בשל פציעה, וכדי לשמור על התנאים הכלכליים המיטיבים שהיו לה במסגרת הבולשוי ולהמשיך לכלכל את אמה החולה, אין לה ברירה אלא לקבל את עצתו של דודה, איש השירותים החשאיים.

היא מוצאת עצמה במעין אקדמיה למרגלות מתחילות, שמתגלה למעשה כמעין בית ספר לעובדות מין בשירות המדינה, אך מנצלת אט־אט את ערמומיותה כדי להפוך מבורג כנוע במנגנון לאישה שמכתיבה את גורלה.

הסרט מותח את גבולות השימוש באלימות ובעירום בקולנוע האמריקאי המסחרי, ולורנס מבלה את רובו בשלבים שונים של התערטלות, כולל עירום חזיתי.

הבמאי פרנסיס לורנס עבד איתה בעבר כבר בסדרת “משחקי הרעב", ואין לו קשר משפחתי אליה וכנראה גם לא יותר מדי כבוד כלפיה, או חוש איפוק כלשהו בכלל. בכסות הפמיניזם בגרוש וההבטחה שבסופו של דבר תחזור השליטה לידי הגיבורה, הוא מרשה לעצמו להתחרמן ללא הרף על הפשטתה, הכאתה והשפלתה.

מה שמעורר אי-נוחות הוא הסיטואציות עצמן, למשל ניסיון אונס אנאלי של הגיבורה, אך עוד יותר מכך, הצורה שבה הבמאי מתאר זאת. הסרט גולש לא פעם למחוזות לא נעימים, ומזכיר זבלונים מתת-הז'אנר שפרח בימי המלחמה הקרה ועקב אחר תלאותיהן של אסירות ושפחות מין.

כלומר, מאחורי ההפקה ההוליוודית הנוצצת והאג'נדה הכאילו ליברלית מסתתר לו גלגול מודרני של כל ה"הייתי כלבתו של הקפטן" למיניהן.
נוסף לכך, הסרט משמר גם כמעט כל סטריאוטיפ אפשרי לגבי רוסים ורוסיות, מהאובססיה שלהם לבלט ועד דברים נוראיים הרבה יותר. כל זה, כמובן, בשירות ההערצה לערכים האמריקאיים, המוצגים כאן כשאיפתו האולטימטיבית של כל מי שמהצד השני של מסך הברזל.

עיקר העלילה מתאר את המשחק שמתפתח בין הסוכנת החדשה והמשימה הראשונה שלה: סוכן אמריקאי, בגילומו של ג'ואל אדגרטון האוסטרלי, שעליה להפיל ברשתה.

רצה הגורל ולנוחות ההפקה, התסריט לוקח את שניהם לבודפשט, אחת הערים שהכי זול לצלם בהן כיום, ושם מנהלים השניים משחק מוחות ופיתויים. על הנייר זה נשמע טוב, רק שלא מתפתחת כימיה. לא ברור גם למה נראה שהגיבורה אכן מתאהבת על אמת במושא הפיתוי שלה, שאינו מושך או כריזמטי בצורה יוצאת דופן.

יש כמובן גם שני טוויסטים, שלא צריך להיות סוכן קג"ב כדי להריח אותם מרחוק, ועוד שלל סצינות עינויים. כמו שיכור שמשתולל בפאב, כך גם הסרט הזה: בכל פעם שנראה כי הוא נרגע, זה רק כדי להתפרץ מחדש, באופן קולני וחולני מתמיד. אך כמובן שתוך כדי המשך ההתעללויות בלורנס, הבמאי מלטף את כתפנו ולוחש לנו בטון מפייס “אל תתקוממו, זה רק כדי שהנקמה שלה תהיה מספקת יותר".

בסטנדרטים של תוצר אקשן נחות, “דרור אדום" בהחלט עובד במידה מסוימת, וזו בדיוק הבעיה: העובדה שבמסווה הכפול של בידור הוליוודי שגרתי ושל יצירה עם מחויבות פמיניסטית, הוא מאפשר לעצמו לנצל כך את הגיבורה ואת השחקנית שלו, ולהזמין אותנו להשתתף גם כן בשעשוע הסדיסטי. תגידו מה שתגידו על “מאדאם ווב", אבל לפחות הוא לא מתיימר להעצים את הגיבורות שלו כשתוך כדי כך הוא יורק להן בפרצוף. 

לפחות "מאדאם ווב" לא יורק לגיבורה שלו בפרצוף כמו "דרור אדום" | ביקורת

לקטלוג המקומי של נטפליקס הצטרפו שני סרטים המעמידים במרכזם נשים, ושניהם שנויים במחלוקת. האם הביקורות עליהם היו מוצדקות?