אתם כנראה תתקשו למצוא מישהו שהיה ילד בשנות ה-80 ולא מכיר את סיפורו של דניאל לרוסו, מר מיאגי, קוברה קאי ובעיטת העגור האגדית. אחרי הכל, מדובר באחד מהסרטים המפורסמים של אותו עשור. אבל מאז עברו 40 שנה, 2 המשכונים שהיו פחות טובים מהמקור, סוג של אתחול מחדש עם גיבורה במקום גיבור, הפסקה של 15 שנה ואז אתחול נוסף שהיה בכלל על אומנות לחימה שונה (וסרט שככל שפחות נדבר עליו - כך יהיה טוב יותר) וסדרה שהחזירה עטרה ליושנה והציתה מחדש את המותג.
למען ההגינות - ג'קי צ'אן מבדר כמו תמיד, והשילוב שלו עם ראלף מאצ'יו הוא הדבר הכי טוב בסרט, בפער עצום. אבל בניגוד למה שאולי נראה מהטריילרים, הפוסטרים, או כל חומר קידומי אחר - השילוב הזה הוא ממש לא עיקר הסרט. למעשה - הוא מתחיל רק בשליש האחרון שלו. רוב עלילת הסרט מתמקדת בדברים שונים לגמרי, דברים שלא ממש יעניינו את הצופה הממוצע.
סיפור אהבה - יש, נקמה - יש, מקרה טראגי מהעבר - יש, מונטאז' אימונים מגוחך - יש. ומה חסר? קראטה! או אפילו קונג פו. ובשלב של הסרט שאלו מגיעים - הם מבוצעים בכזה רישול, עם עריכה מזעזעת, צילום גרוע וברוב המוחלט של המקרים מסתכמים במשהו כמו 10 שניות של פעולה וזהו.
המונטאז' בו מתקיימים קרבות הטורניר, זה שאמור לבנות את המתח לקראת העימות הבלתי נמנע, מסתכם בפחות מ-5 דקות, וגם הקרב האחרון עצמו, שיא הסרט, נמשך פחות מ-5 דקות. אבל אני מניח שזה הגיוני, כי אורכו של כל הסרט 94 דקות בלבד, הן פשוט מרגישות כמו הרבה יותר מזה. בקיצור - "קראטה קיד: הגדולים מכולם" הוא הרבה דברים, אבל סרט קראטה הוא לא. הוא גם לא סרט טוב במיוחד, לצערנו הרב.
התרעות פיקוד העורף