אחד המוזיאונים המיוחדים והמרשימים באירופה הוא ואסה בשטוקהולם. המוזיאון נקרא בשם אוניית מפרשים שטבעה בהפלגת הבכורה שלה ב–1628, ונמשתה כמעט בשלמותה 300 שנה לאחר מכן. כיום, אפשר לראות אותה במצב שבו יצאה לדרך. זו חוויה מפעימה, שמלמדת אותנו כמה שיעורים היסטוריים מרתקים: קודם כל, על איך אוניות כאלה נראו מבחוץ ומבפנים, אבל יש לביקור גם ערך מוסף.
הדוקו מתאר כיצד עובדים לשעבר של ראש הרימו אינסוף תמרורי אזהרה: הוא שאף רחוק מדי, או נכון יותר עמוק מדי, הוא העדיף רווח על פני בטיחות, והוא בנה את הצוללת מחומרים לא עמידים. כל זה נפל על אוזניים ערלות. הברירה הייתה בין להנהן בחיוב בכל פעם שהיזם מסביר למה ועד כמה הוא צודק, או לעזוב את המיזם - מה שרבים מהם עשו.
ממד אחד של הסרט מדאיג במיוחד: כמה מהעובדים לשעבר יצאו למאבק ציבורי כדי לעצור את הטירוף, אבל בסופו של דבר הרימו ידיים כי לא היו להם המעמד, הכסף והכוח כדי להמשיך. כמה נביאי זעם יש בינינו שיודעים על אסונות עתידיים אבל הקול שלהם לא מספיק חזק כדי שישמעו אותם?
לפי הסרט, ארבעת הנוסעים סמכו עליו ולא ידעו על חוסר האחריות שלו. כמו שאמר פעם קרל סטנלי, מקורב אליו לשעבר, הוא בנה "מלכודת עכברים למיליונרים". הדוקו הזה מוכיח שכסף יכול להציל ויכול לפעמים להרוג - הרי הרוב המוחלט של האנושות מלכתחילה לא היה יכול להרשות לעצמו את החוויה במלכודת המוות הזו. מי רוצה להיות מיליונר? לפעמים עדיף לא להיות.
לפי מה שפורסם בזמנו בתקשורת, הנוסעים מתו בצורה מחרידה. הבמאי מרק מונרו נמנע מהפרטים הסנסציוניים הללו. הדוקו בקלות היה יכול להיות פורנו של אסונות ומוות, אבל נזהר מכך. אפשר לקרוא לו "צוללת לא צהובה". הוא כמעט ולא מתאר את האסון עצמו, אלא מתמקד בנסיבות שהובילו אליו ובלקחים שאפשר להסיק מהן.
הסרט לא טיפס למקום הראשון בטבלת הצפייה של שירות הסטרימינג, וייתכן שהצלחתו המוגבלת קשורה בגישתו העניינית. מגיעה לו מלוא ההערכה על הגישה המאופקת הזאת, ומגיעות לו גם מחמאות נוספות. בזכות הסיפור המרתק, התחקיר המקיף והעשייה המיומנת, הוא מעניין לצפייה ומותיר חותם ולא מעט שאלות. השאלה המרכזית כמובן היא - אחרי ואסה, טיטאניק וטיטאן, מה יהיה האסון הבא? דבר אחד בטוח: יהיו מי שיזהירו מפניו ללא הועיל, ויהיה עליו דוקו בנטפליקס.
התרעות פיקוד העורף