"נונה" היא המילה האיטלקית ל"סבתא", או נכון יותר ל"סבתוש". הסרט מציג את סיפורו של מוסכניק ניו־יורקי שמוצאה של משפחתו איטלקי. הוא גדל על הסירים של אמו, שהייתה מכינה בהם תבשילים מופלאים, עם מתכונים מארץ המגף שרק היא מכירה את סודותיהם. כשהאם הולכת לעולמה, גיבורנו מתקשה להתמודד עם האבל, ומחליט לעשות משהו לזכרה.
הוא מקים מסעדה שבה השפים אינם אסף גרניט וכדומה, אלא סבתות אסליות שמכינות את מה שהתקינו במטבח הפרטי שלהן. ואם כל זה נשמע כמו תסריט בדיוני, תשמחו לשמוע שהוא מבוסס דווקא על סיפור אמיתי, והמסעדה הזו קיימת ומשגשגת בסטטן איילנד שבניו יורק. אל דאגה, לא תצאו מפה בלי טלפון להזמנת מקומות.
הסרט לא מתחכם, וגם אין סיבה להתחכם כשמסבירים למה הוא מוצלח ומצליח. "נונה" עוסק בכמה מהנושאים המסעירים והמרגשים ביותר שיש - אוכל, תשוקה, משפחה. התסריט שלו הולך לפי הספר, ומתאר במיומנות כיצד הגיבור מתגבר על סדרה של מכשולים כדי להגשים את שאיפותיו, שנוסף להקמת המסעדה כוללות גם את פענוח המתכון הסודי של אמו, ואיחוד רומנטי עם מי שהייתה אהובתו בתיכון. וכך, אנו צופים בו למשל מתמודד עם אגף הרישוי של עיריית ניו יורק ועם מבקר מסעדות נחשב וקשוח, ואנחנו מחזיקים לו אצבעות כי הלהיט הזה הוביל אותנו לכך באפקטיביות.
אחת הסיבות לכך שהסרט כל כך אפקטיבי היא הליהוק שלו. את הגיבור מגלם וינס ווהן החינני כתמיד, ואת הסבתות צוות של שחקניות מנוסות ונהדרות, בהן לוריין בראקו, טליה שייר וסוזן סרנדון. משעשע במיוחד לצפות בשתיים מהטבחיות מייבאות לאמריקה את השטנה הנושנה בין צפון ודרום איטליה, מרתק לגלות את סיפור הרקע יוצא הדופן של אחת מהדמויות, וכמובן שגם התבשילים שלהן מסעירים את החושים, אם כי רובם לא מתאימים לצמחונים.
ובכל זאת, נגיד מילה רעה על סרנדון האנטישמית, שמחוץ למסך מדברת גבוהה־גבוהה ומשחקת אותה פרוגרסיבית דגולה, אבל כאן מגלמת דמות שהמאפיין המרכזי שלה הוא חזה גדול, שכל הנשים מסביבה מעירות עליו. זה צורם ומיושן, ובטח שלא מעמיד את השחקנית היומרנית באור חיובי.
התרעות פיקוד העורף