בקיצור, מדובר בפרויקט מיוחד בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, ולמעשה של הקולנוע בכלל. כן, ראינו בעבר לא מעט מסמכים תיעודיים שצולמו בזירת הזוועות מיד לאחר התרחשותן, אבל סרטים עם ממדים עלילתיים שעשו זאת? כמעט ולא.
ההפקה קרתה מהר, אבל לא ההפצה. רוזנברג צילם את הסרט בסתיו 2023, והקרין אותו לראשונה בפסטיבל ונציה בקיץ 2024, אך חיכה עם הקרנות מסחריות בישראל. הוא לא הסכים להפיץ כל עוד יש חטופים חיים מעבר לגבול. רק עכשיו, קצת יותר משנתיים אחרי הצילומים, "על כלבים ואנשים" עולה לאקרנים. האם עכשיו הקהל הישראלי כבר מסוגל לעכל אותו? גם אם כן וגם אם לא, מדובר ביצירה קולנועית שתישאר לנצח, כקפסולת זמן אמיצה ונפיצה באותה מידה שהיא עדינה ורגישה, ומציגה את הטרגדיה שהקולנוע לעולם לא יהיה מסוגל באמת לתפוס את ממדיה - ובכל זאת, חובה עליו לנסות.
ב"על כלבים ואנשים", אבינועם הייתה יותר מאשר שחקנית - היא הייתה גם תסריטאית שותפה. "אורי אבינועם היא הלב הפועם של הסרט", אומר על כך רוזנברג. "זכיתי בשותפה אמיצה ונדיבה ליצירה, כמו גם שותפה לתסריט שכתבנו יחד תוך כדי הצילומים. לעיתים, ברגעים של ספק, הייתי שואל את אורי - מה דר הייתה עושה הרגע, כיצד הייתה פועלת, ותמיד לאורי הייתה התשובה, לרגעים התשובה המפתיעה, תמיד התשובה המדויקת".
"זה מטורף שקולנוען עם כל כך הרבה ניסיון כמו דני פנה אליי, שחקנית בת 18, ושאל אם אני רוצה להיות תסריטאית שותפה", מגיבה אבינועם. "הוא בן אדם מאוד נדיב. הוא נתן לי חופש יצירתי, שזו פריבילגיה שלא כל שחקנית זוכה לה. מבחינה מקצועית זו הייתה חוויה מדהימה. מבחינות אחרות זו כמובן הייתה חוויה קשה, בלתי ניתנת לעיכול. לפעמים נכנסנו למקומות והיה דם יבש על הקירות. החוויה הכי קשה הייתה להיכנס למגורים של התאילנדים בניר עוז. היה שם ריח שבחיים לא הרחתי כמוהו, ואני מקווה גם שלעולם לא אריח - ריח של מוות. היה כל כך כואב לחשוב על מה שקרה שם, אבל הרגשתי שמתוך כבוד למתים, אני צריכה לכאוב את הכאב הזה".
"אני חושבת שלדני יש ראייה חיובית מאוד על העולם, והסרט משקף אותה", מוסיפה אבינועם. "הוא לא רצה שזה יהיה סרט מדכא, והסרט באמת לא מנסה לגרום לאף אחד להרגיש רע. זה סרט עדין, בדיוק כמו שדני רצה".
בנאום הזכייה באופיר על "כי את מכוערת", הודתה אבינועם על הגירושים של הוריה, שהפכו אותה לדבריה לשחקנית טובה יותר. "אני חושבת שכל חוויה שעברת משפיעה עלייך, וככל שאת חיה יותר את יודעת יותר כשחקנית", היא אומרת בריאיון. "הייתי בת 10 כשההורים שלי התגרשו, וזו חוויה מעצבת בחיים של ילדה. פרידה במשפחה אף פעם לא קלה. היא השפיעה עליי בהמון דרכים וגרמה לי להתבגר. צללתי לתוך עצמי ומשם גם התפתחה האהבה שלי לקולנוע".
בנאום היפהפה שלך אמרת "קולנוע זה החיים שלי. לגמרי. באופן טוטאלי ואובססיבי". את לא חוששת שאת מאוהבת במשהו מת? אחרי הכל, דני רוזנברג עצמו ביים פעם סרט בשם "מותו של הקולנוע". "אני חושבת שהקולנוע אף פעם לא ימות. אני מכירה כל כך הרבה אנשים שאוהבים קולנוע שקשה לי להאמין שהוא אי פעם יוכל למות".
התרעות פיקוד העורף