פסטיבל קאן נחשב לאחד האירועים היוקרתיים בעולם הקולנוע - מקום שבו קריירות נולדות וסרטים עושים את דרכם הישר אל האוסקר. השנה בחר הפסטיבל לפתוח את שעריו עם סרט בכורה צנוע, נטול יומרות פוליטיות או חידושים קולנועיים מובהקים, ועוד כזה המשתייך לז'אנר המוזיקלי.
כעת, עם עלייתו לאקרנים בישראל, נותר לגלות מה יש ב"לעזוב יום אחד" שהצליח לכבוש את הריביירה הצרפתית והאם הקסם הזה מצליח להחזיק גם מחוץ למסגרת היוקרתית של הפסטיבל.
אנחנו פוגשים את הגיבורה לראשונה כשהיא בוחנת בדיקת הריון בחדר קירור בתוך המסעדה החדשה שהיא מקימה. כבר ברגע הזה ססיל נקרעת בין הקריירה שבנתה לעצמה לבין חיים פרטיים שמתחילים להתערער בעקבות הריון לא צפוי, ואולי גם לא רצוי. סצנת הפתיחה הזו מנגישה לצופה, בלי לבזבז זמן, את הדילמה המרכזית של הסרט ושל הדמות.
דילמה זו מהדהדת בכל מערכת יחסים משמעותית בחייה: מול בן זוגה, שהוא גם שותפה העסקי; מול אביה, הסבור שההצלחה הרחיקה אותה מהפשטות שבה גדלה; ומול אימה, שעובדת ללא הפסקה בניסיון להחזיק את המשפחה לצד בריאותו הרופפת של האב - שמסרב להאט, לפרוש או לשים את העבודה בצד לטובת חיים שקטים יותר.
הוריה חיים במלון דרכים שהקימו, המשמש גם כמסעדת פועלים. הבישול והמטבח היו חלק בלתי נפרד מהקשר שלה עם אביה ומילדותה, אך בעוד הם פעלו מתוך פשטות עממית, היא שואפת לפתוח מסעדה זוכת כוכבי מישלן, להגיע הכי גבוה שאפשר ולהתרחק מהעממיות שהגדירה אותה.
אותה בריחה מהחיים שהצמיחו אותה, החיים שחיו הוריה, היא למעשה בריחה מעצמה, מהמקום שבו גדלה ומהאדם שהייתה. כעת, כשאין לה ברירה אלא לחזור ולהישיר מבט, כל מה שהדחיקה עולה אל פני השטח.
מה שמלווה את מסעה חזרה הביתה הוא המוזיקה: שירים שבתוכם היא עצמה לוקחת חלק, לצד דמויות נוספות המשתלבות בהם באופן אורגני כחלק מהעלילה. חלק מהשירים מוכרים יותר לקהל הישראלי, ואחרים פחות.
תחילה, עצם העובדה שהדמויות מזמרות עשויה להפתיע ואף להרגיש מנותקת מהעלילה, בעיקר משום שהקהל רגיל לתפוס את הז'אנר כספקטקל קולנועי. אך בהדרגה ההתנגדות מתפוגגת, והצופה לומד להתמסר לעולם שנפרש בפניו - ואף ליהנות ממנו.
אחד הרגעים המוצלחים ביותר בסרט הוא דואט של ססיל עם חבר נעוריה, רגע שמחבר בין עבר להווה באופן מוחשי ומעניק הצצה יצירתית למערכת היחסים ביניהם. מעבר להיותו אינפורמטיבי, הדואט הקצבי מתרחש בזירת החלקה על הקרח, באווירה שונה מזו שהורגלנו אליה עד כה, עם פרץ אדרנלין לקראת המהלך הסופי של העלילה.
העובדה שז'ולייט ארמנה, זמרת צרפתייה מוכרת, מביאה את קולה לפרויקט ואף חושפת יכולת משחק מרשימה, מחזקת את השימוש בשירים כחלק אינטגרלי מעולם הסרט - ומוסיפה לייחודו.
אך בסופו של דבר, הסרט אינו שואף לספק תשובות גדולות על החיים או מסקנות פילוסופיות מרחיקות לכת, אלא מציע הצצה קטנה, צנועה ואינטימית לנקודה אחת בחייה של אישה הניצבת בצומת דרכים, תקופת מעבר שבה היא נאלצת לשקול מחדש את בחירותיה.
ואכן, סופו אינו מביא קתרזיס או שינוי דרמטי, אלא חזרה שקטה הביתה, פנימית וחיצונית כאחד: הגיבורה מביטה החוצה מהחלון, הנוף חולף על פניה, והיא נותנת לאור ולשמש החמימה ללטף אותה בעדינות.
"לעזוב יום אחד" מושיט עלה של זית בין הכפר לעיר, בין צעירים למבוגרים ובין העבר להווה. הוא לא פורץ דרך, אך מחמם את הלב, ולפעמים זה בדיוק סוג הקולנוע שצריך.
התרעות פיקוד העורף