נתחיל בנקודת האור, ויש לה משקפי שמש: קרל אורבן. האיש שנולד לשחק דמויות עם אפס סבלנות לשטויות (ע"ע "הבנים"), נכנס לנעליים של ג'וני קייג' ומביא איתו את כל הפאסון של כוכב אקשן משנות ה-80 שנפלט מהפקה של חברת 'קנון'. אורבן נהנה מכל רגע, וזה מדבק. לצידו, ג'וש לוסון בתפקיד קיינו ממשיך להיות הדבר הכי קרוב לאתנחתא קומית שבאמת עובדת. המבטא האוסטרלי שלו כל כך כבד שהוא כמעט שובר את המסך, וכל שורה שלו נוחתת בדיוק איפה שהיא צריכה - בניגוד לשאר הקאסט שנראה כאילו הוא מקריא תפריט בלוויה.
מה עוד עובד? המחוות. אם גדלתם על לנסות להבין איך עושים 'פטאליטי', הסרט הזה הוא בשבילכם. הסיפורים של הדמויות נאמנים למקור ברמת הפנאטיות, והקרבות מצליחים פה ושם לשחזר את ה-Move sets המיתולוגיים. זה לא סרט לעדיני נפש; יש פה כריתות איברים, שיפודי ראשים וקריעת גופות שגורמים ל"משחקי הכס" להיראות כמו "רחוב סומסום". לחובבי הגור-פורן הגיקי, זה פשוט סיפוק ענק.
אבל (וזה חתיכת "אבל"), כאן נגמרות המחמאות. ברגע שהאקשן עוצר ומישהו פותח את הפה, הסרט קורס לתוך עצמו. למעט אורבן ולוסון, שאר השחקנים נראים כאילו הם בתחרות "מי יגיש שורה עם יותר פאתוס מוגזם". קיטאנה, ריידן ושאו קאן נשמעים כמו שחקני תיאטרון קהילתי ששתו יותר מדי. זה כבר לא אירוני או מחווה לניינטיז, זה פשוט משחק רע שגורם לך לרצות שהנבל ינצח רק כדי שיפסיקו לדבר.
גם בצד הטכני, משהו שם התפקשש. ה-CGI נראה במקומות מסוימים כאילו הוא רונדר ב-Real time על פלייסטיישן 2, והעריכה של הקרבות היא רכבת הרים של חוסר עקביות. פעם אחת תקבלו שוט ארוך ומרשים, ופעם אחרת תקבלו כמות מוגזמת של קאטים על בעיטה אחת שיעשו לכם ורטיגו ורצון עז לאופטיקנה.
בשורה התחתונה: הטינאייג'ר שבי, זה ששרף שעות מול המסך בשנות ה-90, רצה לאהוב את זה. ויש פה מספיק קריצות ודם כדי להחזיק מעריצים שרופים ערים. אבל לכל השאר? מדובר בחלטורה עשויה ברישול שתעשה לכם פטאליטי לתאי המוח.
התרעות פיקוד העורף