ההבנה שגיבש כי החלום הוא דרכו של הלא-מודע לפרוץ אל ההכרה המודעת, לאחר שטראומות עבר הודחקו מן המודע אל הלא-מודע, מצאה את מקומה אל התרבות המערבית בשלל ביטויים מרתקים. לא בכדי, יוצרים דוברי גרמנית של שלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, היו בין הראשונים לקבל בהתרגשות את המחשבות המהפכניות של פרויד. תנועת הציירים האקספרסיוניסטית "הגשר" ו"הפרש הכחול" מצאה עצמה, באמצעות ציירים כווסילי קנדינסקי ואמיל נולדה למשל, הופכים את הציור לכלי ביטוי של הלא-מודע, על שלל המופעים מעוררי האימה של דימוי מסויט.
הבחירה בדמות הארכיטקט כגיבור הסרט, שהגבול שבין סיוט מדומיין ומציאות בתודעתו, אכן מובילה לא רק את האסתטיקה הקולנועית, אלא גם את מימד הזמן שבו לחוויה ההיפנוטית.
הגיבור, כמו דמותו הקפקאית של ק', מוצא עצמו בעולם מקביל, מרתף מרכז הקניות האמריקאי, שהופך לשיטוט במבוך מודרניסטי, חסר התחלה, אמצע וסוף, ודיאלוגים עמוקי-משמעות בניסיון למצוא פשר לחייו. שם, פוגש הגיבור את הלא-מודע, חלום ביעותים שרק הולך ומעצים כשהוא גורר את סביבתו הקרובה אל אותו עולם, כשגם הם מנסים נואשות לברר מה עלה בגורלו של הגיבור שנעלם מעל פני שטחה של המציאות. על רוחו של הסרט שורה, איך לא, חוויית המבוך, הלבירינת המיתולוגי היווני, בו נכלאת דמות המינוטאור, המפלצת שחציה אדם וחציה שור, המואכלת בקורבנות אדם מקרב צעירי אתונה הקדומה.
ואכן, הסרט, כחוויה קולנועית, הוא חוויה עוצמתית המנטרלת את תחושת הזמן, בדיוק כמו מבני הבטון של לה קורבוזיה ובדיוק כמו ביצירתו של קפקא, אשר שיטוטיו של הגיבור במסדרונות שלא נגמרים, בניסיון נואש לצאת מהם, יוצרים תחושת מחנק אמיתית בקרב הצופה, כיאה לז'אנר סרטי האימה.
התרעות פיקוד העורף