בלי הצהרות פוליטיות מפוצצות, שייר לא הצטרף לחבריו שמחרימים אותנו ואף ניאות להעניק לי שיחה טלפונית קצרה לרגל צאת הסרט בישראל.
"לא יצאתי לדרך במחשבה שהגבר יהיה יהודי ניו- יורקי נוירוטי", הוא אומר. "רציתי לכתוב את זה מתוך אינסטינקט ובכנות האפשרית, בפרט לגבי ההתמודדות שלי עם בריאות נפשית. משם, הכל התפתח אורגנית. כדי לאתגר את הסטריאוטיפים, התסריט מחליף נקודות מבט ובשלב מסוים עובר לפרספקטיבה של היהודייה הנוירוטית, שיש לה משקל דומה מבחינת ההתפתחות של הדמות. זה נכון שאין אצלי את הדמות הכל כך שחוקה של האמא היהודייה. חלק מהאנרגיה הקבועה של הדמות הזו נמצאת אצל הגיבורה, אפילו שהיא מושא אהבתו של הגיבור ולא אמא שלו. הדמות שלה לא מבוססת על אמא שלי, אבל יש בה ממנה".
"לא היססתי להושיב אותו שוב על כורסת המטפל", אומר על כך שייר. "מה שכן, המלהק אמר לי שהסרט או התפקיד יהיו קטנים מדי בשבילו, אז חששתי לפנות אליו. הצענו את הדמות למישהו אחר וזה לא עבד, אז בכל זאת העזנו לפנות לג'אד, והעבודה איתו הייתה חלקה ונעימה מאוד. כאן, בניגוד ל'אנשים פשוטים', מדובר בטיפול תרופתי, ככה שיש הבדל גדול בתסריטים ואני לא חושב שהם דומים מדי, או בכלל. ג'אד היה סקרן מאוד לגבי גישות טיפוליות שונות, והיו לנו הרבה שיחות בנושא. הוא אדם רחב אופקים וחכם".
התרעות פיקוד העורף