דוידזון סיפר לתבור את סיפור המסגרת של הסרט. "אישה פולנייה צעירה, ניצולת שואה, מגיעה לארץ בסוף שנות ה-40 לחפש את האהוב שלה שנעלם במלחמה. היא מגיעה למשפחה שחיה בדירה תל-אביבית קטנה ומשכירה חדר לדייר משנה. בדירה גר ילד צעיר, שלומד לבר המצווה שלו. הילד מתאהב באישה הצעירה ומחליט לעזור לה בחיפושים, אבל ברגע שהוא מוצא את האהוב, הוא מנסה להעלים אותו, כי הוא לא רוצה שהיא תחזור איתו לפולין. הסיפור הזה הקסים אותי", אומר תבור.
גם דמותו של פארוק מבוססת על טיפוס אמיתי. "בגלל המצב הכלכלי הקשה שלנו, אמא שלי הייתה משכירה חדר בדירה לתקופות קצרות", אומר דוידזון. "היא הייתה הולכת ללשכת התיירות ותופסת טיפוסים שהגיעו לארץ ולא היה להם איפה לגור. יום אחד הגיע טיפוס פרסי יוצא דופן. הוא היה מורח משחות על הראש, דאג לצורה החיצונית שלו, וניסה למצוא כלה. תמיד היו חיכוכים בינו לבין אמא שלי, אין לי ספק שהם היו מבוססים על עניין עדתי. אני לא זוכר מה היה שמו, אבל אמא שלי המציאה לו את השם 'פארוק'".
בלי עומק דרמטי
"לא יכולתי להתאפק", מודה דוידזון. "הייתי חייב להכניס את האלמנטים הקומיים שלי. יכול להיות שהאיזון שהיה בתסריט קצת ניזוק, ואולי העניין של פארוק הפך את הסרט ליותר פארסה, וזה לא עבד עם סיפור האהבה של הילד והבחורה המבוגרת".
כך התקבל אנשל, נער אלמוני בן 15 מרמת גן, ללא שום ניסיון משחק קודם, לתפקיד הראשי. בריאיון ל"חדשות" ב-3 ביולי 1986, בעיצומו של גל ההצלחה, הוא סיפר על החוויה: "הצילומים היו טריפ לא נורמלי. אחרי מלבישה אישית, מאפרת אישית ויחס אישי, בית הספר נראה מאוד לא לעניין. פתאום הוא נראה לי מקום מאוד משעמם, אפור ולא זוהר. אני מודה שקצת הרמתי את האף, זלזלתי במה שקורה בבית הספר. זה עבר לי. הצטלמתי בכל יום משש בבוקר עד שבע בערב, פלוס שעות נוספות. נהניתי מכל רגע, התרגלתי לכל קרש, שיחקתי כמעט את עצמי ואת המשפחה שלי, ופתאום זה נגמר".
ילד, תעשה הונגרי
בריאיון שהעניק בעבר, סיפר קושניר על האודישן ששינה את המראה שלו: "עשיתי את הקטע באודישן וכשסיימתי בועז אמר לי: 'בוא איתי רגע'. הוא הכניס אותי לחדר ואמר למישהו 'תגלח לו את הראש'. היה לי אז שיער נורא ארוך. 'אני חושב שאם נגלח זה יתאים', הוא אמר לי ואמרתי סבבה. זרמתי. גילחו לי את הראש, בועז הסתכל ואמר 'הנה, זה מתאים'. אנשים לא האמינו שהייתי אז בן 24 וחצי. בגלל ששיחקתי עם הילדים נראיתי מבוגר מהם בשלוש-ארבע שנים".
"אומרים ששחקן גונב את ההצגה, יוסי גנב את הסרט במלוא המובן", אומר תבור. "הדמות של פארוק הייתה אמורה להיות שולית, אבל ברגע שבועז ראה שיוסי עושה בצורה וירטואוזית את התפקיד, הוא החליט לשנות את התסריט ולהפוך אותו לכוכב, במקום סיפור האהבה בין אלכס ללולה שהפך לסיפור משני. מי זוכר את אלכס או לולה כיום? כולם זוכרים את יוסי כפארוק".
"יוסף שילוח היה אדם נחמד מאוד, רציני להפליא", אומר כבירי. "הוא ממש לא היה קומי בחיים האמיתיים כפי שהיה ברגע שהמצלמה התחילה לעבוד. בזמן הצילומים נהג של ההפקה היה אוסף אותי מהבית ברחובות בשעה חמש לפנות בוקר, אחר כך היינו אוספים את יוסף מהבית שלו ביפו. זו הייתה התקופה שבה הוא עבד במקביל על דיבוב של הדמות של אריק ב'רחוב סומסום'. הוא היה יושב ומדבר עם הנהג ואני כילד שומע את הקול של אריק, כי הוא בקושי שינה את גון הקול הטבעי שלו בשביל הדמות. ביום הראשון של הצילומים, יוסף הגיע לסט, ישב בצד בשקט והסתכל על כולם, למרות שהוא עצמו בכלל לא היה אמור להצטלם באותו היום. הוא פשוט רצה לספוג את האווירה".
סט של אלתורים
צילומי הסרט ארכו כחודש ימים, במהלך אוגוסט-ספטמבר 1985, עם תקציב צנוע של כ-750 אלף דולר. עבור כבירי, יום הצילומים הראשון הפך לחוויה פיזית כואבת במיוחד. "הסצינה הראשונה שצולמה בסרט היא של שיעור ההתעמלות, שבו כולנו רצים, אני רץ ראשון ומתכופף לקשור את הנעל וכולם נופלים עליי", הוא נזכר. "הילדים אשכרה הלכו עליי, כמו על מדרכה. נפצעתי כל כך קשה, שהביאו אותי בסוף היום לבית חולים לזריקת טטנוס. הגעתי הביתה חבוש. אם תסתכל טוב בסרט, אחרי שהם נופלים עליי, רואים אותי עוזב את המקום בצליעה אותנטית לגמרי".
כבירי נזכר באווירה הכללית בגעגוע: "החוויה הייתה פשוט מדהימה. לראות בפעם הראשונה איך עושים סרט קולנוע, זה היה עבורי מחזה מרתק. הייתי באותה תקופה נער גבוה, בתת-משקל וחסר ביטחון עצמי, והעבודה על הסרט הייתה עבורי כמו ליטוף חם שגרם לכל מי שנכח שם להרגיש בבית. היינו במהלך החודש הזה ממש כמו משפחה אחת גדולה: אכלנו ביחד וגילינו את הסרט תוך כדי תנועה. כלומר, היה כמובן תסריט מסודר, אבל בועז אִפשר ועודד המון אלתורים ספונטניים של השחקנים. היו שם אפילו אלתורים אישיים שלי שנכנסו לסרט הסופי, כמו למשל המשפט: 'מה אתה מנשק אותי, אידיוט?' שאמרתי לקושניר בקטע שבו הוא נדחף אלינו למקלחת. האווירה הייתה תמיד נעימה, והמבוגרים התייחסו אלינו בצורה יפה".
"החוויה מאחורי הקלעים הייתה מעולה, אווירה משפחתית ועם חופש פעולה לשחקנים לאלתר וגם להביא את עצמם לדמויות", מוסיפה הכהן-בר.
הסרט זכור גם בזכות רגעים בלתי נשכחים, סצינות קאלט שכל אחת מהן היא מלאכת מחשבת של הומור ישראלי. כמו הרגע שבו פארוק נוגס בכריך שנמרחה עליו בטעות משחת השיער השחורה שלו ופורץ בזעקות שבר של "גורו גורו", או מעשה הקונדס של אלכס שמשחרר תרנגול חי מתחת למיטתו של פארוק, מה שגורם לדייר הנרגן להתעלף כשעשן עולה משערותיו.
"הרבה מהגגים נולדו במקום", מגלה דוידזון. "כמו העשן שפתאום יוצא לו מהראש, או המשקפיים המיוחדים עם התריס האחד. אלה לא היו אפקטים מיוחדים, אלא פתרונות מאולתרים ופשוטים. בנוגע לתרנגול שזז מתחת לשמיכה, כיוון שתרנגולים מנקבים שמיכות ולא זזים כמו שתכננו, לקחנו מכונית צעצוע והזזנו אותה עם שלט והיא דימתה את תנועת התרנגול מתחת לשמיכה של פארוק. זה היה חלק מהכיף, לקחת רעיון קטן, כמעט מקרי, ולהפוך אותו למשהו שהקהל זוכר במשך שנים".
הסרט מצטיין בחשיפת המבוכות האנושיות, כמו למשל בסצינה שבה מוטק'ה מנסה להציץ במקלחת כדי לראות את פריצי, אחותו של פישנזון, אך מוצא את עצמו מול אביה הזועם, או כאשר פישנזון מוצא את המורה לאוניד והמורה דבורה מתמזמזים בשיחים ושואל בטון המפורסם שלו "המורה והמורה, מה אתם עושים פה?", משפט שהפך למטבע לשון. וישנה הסצינה שבה פישנזון יושב ליד המדורה, כשהוא שר בגרון ניחר ומתנועע בשלומיאליות.
"בסצינה הזו כל הבנים היו אמורים לשבת מסביב למדורה ולעשן, אבל אני תמיד סלדתי מסיגריות", נזכר כבירי. "למרות שהייתי רק ילד ולא ידעתי בכלל מה זה אסרטיביות, ניגשתי באומץ לבועז ואמרתי לו: 'אני לא נוגע בזה'. 'אבל רציתי שכולכם תעשנו', הוא אמר לי. 'אני מבין', אמרתי לו, 'אבל אני לא יכול'. הוא חשב והציע פתרון: 'תחזיק בקבוק ביד ותעשה כאילו אתה משתכר'. בסצינה המקורית הייתי אמור לשיר שיר אחר, הרבה יותר מורכב מבחינה מוזיקלית, וידעתי מראש שאני הולך לזייף בו בענק. בסוף החלטנו להחליף אותו לשיר 'My Bonnie' שכולם מכירים. זה היה אלתור. עשינו את זה באותו לילה, והקטע פשוט צמח מעצמו תוך כדי הצילומים. זה לא היה משהו שתכננו מראש; לבמאי לא היה מושג שאתנגד בצורה כזו לעישון, אבל דווקא בגלל ההתנגדות הזו, הסצינה שינתה כיוון והפכה למה שהיא".
הצלחה מאוחרת
"בבתי הקולנוע הסרט התקבל בצורה בינונית", מוסיף כבירי. "רק כשהוא יצא בווידיאו ובהמשך ב-DVD, הוא קיבל את המעמד הראוי לו. מה שאני אוהב בסיפור הזה הוא שדרכו אתה יכול להבין איזה כוח יש לקהל. כי מי שהפך את 'אלכס חולה אהבה' לסרט פולחן זה הקהל".
כשנשאל כבירי כיצד ההצלחה השפיעה ושינתה את מסלול חייו האישיים, הוא אומר, "הסרט נתן לי המון ביטחון עצמי; פתאום קיבלתי המון אהבה ופידבקים על מה שעשיתי. רגע לפני הייתי אלמוני, ופתאום אתה מתחיל לקבל כזו חשיפה. במצב כזה אתה עלול לאבד את עצמך, להשתנות, אפילו להפוך למפלצת, אלא אם הבסיס שלך כאדם הוא איתן, ויש לך תמיכה הורית או חברית מסביבך. עבורי, כל התקופה של הצילומים ולאחר מכן הרגישה לי כמו ליטוף מכל הכיוונים. הסרט פתח לי דלתות, הכיר לי אנשים ויצר לי קשרים. בזכותו זכיתי להתראיין אצל מנחי הטלוויזיה שהכי אהבתי, וזה פתח לי את הראש. כשאתה רואה שדבר שעשית פעם, בשנות הנעורים שלך, משמח ומצחיק אנשים בצורה כזו לאורך שנים, זה עושה משהו נפלא לנפש. מבחינת קריירת המשחק, 'אלכס חולה אהבה' היה הדבר הכי גדול ומפורסם שעשיתי. אומנם המשכתי לשחק פה ושם, אבל מה שנשאר איתי זו התחושה שהייתה על הסט. אהבתי את האווירה הזו כל כך".
הכהן-בר המשיכה לקריירת משחק מצליחה בתיאטרון, בקולנוע ("שורו", "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", "אש צולבת", חופשת קיץ") ובטלוויזיה, וזכורה במיוחד בשל תפקידה בתור ורדה לאופר בטלנובלה המצליחה "לחיי האהבה". בשנים האחרונות הורידה הילוך מקריירת המשחק והיא משמשת כבר שנים רבות כרכזת מגמת תיאטרון בתיכון בויאר בירושלים.
בועה מנותקת מהמציאות
בתום הסרט נפרדו דרכיהם של השחקנים, וגם דרכיהם של דוידזון ותבור. "אלכס חולה אהבה" היה הסרט האחרון שבו הם שיתפו פעולה כבמאי ותסריטאי. "מסיבה שלא ידועה לי פשוט הפסיקו להזמין אותי לכתוב תסריטים אחרי הסרט הזה", אומר תבור. "אז התמקדתי בעיתונות".
"ככל שעוברות השנים, 'אלכס חולה אהבה' מרגיש יותר ויותר כמו בועה מנותקת מהמציאות הנוכחית", אומרת הכהן-בר. "הסרט מציג את שנותיה הראשונות של המדינה, וכיום אנחנו מסתכלים עליהן כתקופה תמימה, כמעט 'פריבילגית', שבה אנשים יכלו פשוט לצחוק ולאהוב. זו פנטזיה מתוקה על ימים שבהם החיים כאן היו הרבה יותר פשוטים".
"זה סרט ישראלי מאוד, אבל המדינה השתנתה לחלוטין מאז שהצטלמנו", אומר כבירי. "הוא מרגיש כמו קפסולת זמן; כשרואים אותו ומבינים שככה אנשים באמת חיו פעם, ואז משווים את זה למציאות הנוכחית - הפער מדהים. אנחנו עורכים את הריאיון הזה בתקופה קשה וחסרת תקדים, ומי שצופה בסרט היום מקבל הצצה לעבר אחר. נכון שזו עלילה מבוימת, אבל אלו היו החיים האמיתיים. כל מי שחי בישראל בתקופה הזו יעיד שכך זה היה, החל ממוכר הנפט ברחוב ועד לשוק השחור. מרתק לגלות שכל זה קרה באותה מדינה, כי כיום הכל כבר אחרת. אלו היו ימים תמימים, פשוטים יותר, עם קשר אנושי שונה לגמרי. נכון שגם אז היו מתחים, אבל מי שבחר לחיות בשלום עם סביבתו חווה שכנות מתוקה ואמיתית. אני רחוק מלעסוק בפוליטיקה, אני מדבר פשוט על בני אדם שחיים לצד בני אדם. בשנות ה-50, בתקופה שבה הסרט מתרחש, ואפילו בתקופה שבה הסרט צולם, דיברו הרבה יותר ברוגע ובשפה גבוהה. כיום אנשים מדברים הרבה יותר בלחץ ובווליום גבוה. הכל היה כל כך שונה, ממש כאילו מדובר ביקום מקביל. הסרט נותן לכולנו הזדמנות לראות איך החיים היו נראים פעם. מהבחינה הזאת זה ממש סרט תיעודי, ואפשר ללמוד ממנו המון".
התרעות פיקוד העורף