הקולנוע הישראלי, כמעט בכל שנותיו ובפרט בשנים האחרונות, עסק רבות בחוסר ההיגיון שמייצרת ריבוי תרבויות בחבל ארץ קטנה. במובן הזה, הצופה הישראלי שמכיר את האירועים ויודע לחבר ביניהם, מקבל ב"פולחן" לפעמים תחושה שמדובר במשימה קלה מדי.
הרי פשוט לשים מצלמה על האירועים במדינה, חריגים מאוד בכל קנה מידה, ולשאול את השאלה המתבקשת "מה לעזאזל?". הרבה מאוד סרטים בישראל נעשו כך. המשימה בסרט כמו "פולחן" היא לנווט אותו לעבר נקודה שאינה מעוניינת בצבעוניות המאיימת וחסרת הפשר של החיים בישראל, אלא לנסות לתפוס אותו מזווית לא אקטואלית.
סרט ישיר כל כך, שעובר באופן מצמרר בין ניסיון של אנשים לצלם תמונות מתוך אתר המסיבה בה התרחש הטבח הנורא לבין דממת האימה של ההריסות בעזה, חייב לקפוץ מעל הקונפליקט המובן מאליו שבין החיים בישראל לבין השקט שמתקיים קילומטרים ספורים מכאן, שאחת לכמה שעות מופר על ידי קולות פיצוצים.
מתוך הסרטים שיצאו בעבר ועוד ייעשו על שנות המלחמה האחרונות בישראל, נראה ש"פולחן" מצליח לבלוט דווקא משום שהוא לא מנסה להבין. הוא מדגיש את הפער, מניח אותו בפני הצופה ומשאיר אותו בודד מול שלל הדימויים המסחררים. אפילו האש, שמופיעה בתיעודים של כמה הפגנות שמופיעים בסרט, נוכחת בעזה ללא הפסקה מבלי לראות אותה ממש.
התרעות פיקוד העורף