אין אחד מאיתנו שלא היה שם. ערב שקט, השלט ביד, ובמקום לבחור בתוכן קליל ומרגיע, אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים לעוד גרסה של רומיאו ויוליה. גם מי שמעולם לא צפה בסרט הספציפי יודע היטב מה עומד לקרות. הסוף הטרגי כבר אינו טוויסט עלילתי אלא תבנית תרבותית מושרשת. סיפורי אהבה טרגיים ממשיכים למשוך קהל לאורך דורות, ולא במקרה.
עניאל מוסיף כי "המוח האנושי פועל במידה רבה כמערכת סימולציה. צפייה בסיפורים רגשיים, ובמיוחד בטרגדיות, מאפשרת לנו להפעיל תרחישים רגשיים מורכבים בתוך סביבה בטוחה. כאשר אנו צופים בדמויות כמו הייזל ואוגוסטוס ב'אשמת הכוכבים', איננו רק עוקבים אחר עלילה מוכרת, אלא מתרגלים חוויות של אובדן, פרידה וגעגוע, ללא המחיר האישי הכרוך בהתנסות ישירה. הקולנוע משמש כמרחב לעיבוד רגשי מבוקר, שבו המוח יכול לווסת ולהתמודד עם חוויות מורכבות בצורה מדורגת ומוגנת".
לצד ההיבט הביולוגי, פועל גם מנגנון פסיכולוגי של השוואה חברתית כלפי מטה. חשיפה לטרגדיה בדיונית עשויה להוביל את המוח להערכה מחודשת של המציאות האישית: קשיים יומיומיים נתפסים לפתע כקטנים יותר, ולעיתים החוויה מסתיימת בתחושת הקלה והכרת תודה על יציבות יחסית בחיים. יש לציין כי מנגנון זה מתועד בספרות הפסיכולוגית, אולם עוצמת השפעתו משתנה בין אנשים ובין הקשרים שונים.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שאנו חוזרים שוב ושוב לסרטים הללו היא שהם נחקקים בזיכרון לטווח ארוך. "בניגוד לתוכן בידורי שטוח, טרגדיות מפעילות בעוצמה את האמיגדלה, מבנה מוחי מרכזי בעיבוד רגשי. מעורבות רגשית גבוהה מגבירה קידוד לזיכרון ארוך טווח באמצעות מנגנונים נוירוביולוגיים הקשורים להפרשת נוראפינפרין ולחיזוק קשרים סינפטיים. לכן הסרטים האלה מלווים אותנו שנים", מסביר עניאל. במילים אחרות, מה שנוגע ברגש שלנו באמת נחרט בזיכרון שלנו לאורך זמן.
התרעות פיקוד העורף