הסרט בוחר להתמקד במאחורי הקלעים, ומפרק את המיתולוגיה חלק חלק: תקלות, אגו, חוסר ודאות ופאניקה. ההחלטה המהדהדת והמדוברת ביותר של פלוק היא הדרת המוזיקה המקורית של הקונצרט מהפסקול. בעוד שברור כי מדובר בתוצר של אילוץ משפטי, קית' ג'ארט בן ה-81 מעולם לא העניק לברנדס את הקרדיט הראוי וסירב בתוקף לשתף פעולה עם הפקת הסרט, פלוק השכיל להפוך את גבולות ארגז החול הזה למנוע אסתטי. הצבת היצירה הקלאסית של Claude Debussy על רגעי הנגינה הווירטואוזית משחררת את הסרט מעול השחזור המדויק. הניתוק הזה מאפשר לפלוק לצלול ישירות אל המהות של יצירה תחת לחץ, ולעקוף באלגנטיות את מלכודת הנוסטלגיה.
פלוק מנסה להעניק לסרט מקצב של אלתור ג'אז. היצירה נמצאת במיטבה בנקודות שבהן העלילה שוקעת לכאוס ומאיימת לקרוס פנימה יחד עם ההפקה בגרמניה. עם זאת, ישנם רגעים בהם הבטחת התסריט של הסרט מגיעה על חשבון הדרמה, ונדמה שהיינו מרוויחים מקצת יותר עומק סביב הדמויות, מעבר לכך, כדאי להציב אזהרת צפייה קטנה: העובדה שרובו המוחלט של הסרט דובר גרמנית עשויה להוות משוכה עבור הצופה הישראלי הממוצע, ודורשת אורך רוח שלתחושתי, לא יתאים לכל אחד.
אף על פי כן, "קלן 75" מבצע תיקון היסטורי שהיה צריך להיעשות מזמן, ומציב סוף סוף את ורה ברנדס בקדמת הבמה. הסרט מקלף מהיצירה האייקונית את הילת השמות הגדולים, ונוחת היישר בקרקע המציאותית של מאחורי הקלעים: אל הבוץ, הזיעה, וההחלטה העיקשת של נערה אחת לא לקבל "לא" כתשובה.