הסרט עוקב אחר הדינמיקה שמתפתחת בין הקולנוען חמור הסבר לשלוש הנשים בחייו: שתי בנותיו והכוכבת, שאמורה להיכנס לנעליה של בתו בתפקידה של אמו. לא סתם הוא נקרא "ערך סנטימנטלי". לכל אורכו, התסריט משתמש ביחסים בין ארבע הדמויות כדי לשאול שאלה אחת - איזה ערך יש לדברים, האם הוא מוחלט או משתנה, ומי קובע אותו.
הסרט תוהה בין השאר מה הערך של לספר סיפור בשפת המקור ולצלם אותו במקום שבו התרחש, האם למקומות ולחפצים יש ערך ממש כמו לדברים חיים, האם יש גבוה ונמוך בקולנוע ובאומנות בכלל, ועוד. השאלה הכי יפה שבו, שגם מובילה לאחת הסצינות הכי מרגשות והכי מצוטטות מכאן, היא מה השוני בחוויות של האחות הגדולה והקטנה במשפחה לא מתפקדת. התשובה לקושיה הזו ממחישה את ערכה של האחות הקטנה.
"ערך סנטימנטלי" הוא שיר הלל לכל האחיות הקטנות (והאחים הקטנים), אבל גם למשפחה באופן כללי. התא המשפחתי הקרוב מוצג כאן כרקמה אנושית חיה, שבה הקשר הסימביוטי כה חזק, עד שברגע ברגמניסטי במיוחד, הפנים של הבת שמגלמת את סבתה מתערבבות גם באלה של אביה. מה שמחבר בין כולם הוא החוטים השקופים, בדיוק כמו בתיאטרון ובקולנוע שבו החוטים הללו מאפשרים לשחקנים לעוף מבלי שנראה אותם. כך גם במציאות, שבה בני המשפחה הם מעין רואים ובלתי נראים, ויודעים אם כואב לקרובים אליהם גם אם רחוקים מהם. גם אם מפריד ביניהם קיר, הם מבינים מה עבר עליהם - כי הקיר, כמו בתיאטרון ובקולנוע, שקוף למעשה.
דרך הקושי של הכוכבת האמריקאית להתערות במשפחה ולגלם את דמות אמו של הבמאי, "ערך סנטימנטלי" גם לועג לרעיון הכה מקובל שעבודה היא כמו משפחה, בעיקר אם מדובר בהפקה של סרט, והצוות בזמן הצילומים הופך למעין משפחה אלטרנטיבית. לא! מכריז כאן טרייר, משפחה יש רק אחת, ואין כמוה.
"ערך סנטימנטלי" מצליח להנפיק כל כך הרבה דרמה ורגש אף שלא פחות משלוש דמויות מרכזיות נוכחות-נפקדות ממנו: אמו המנוחה של הבמאי, וזוגתו שזה עתה מתה גם כן, אמן של בנותיו. לפחות לגבי שתיהן, אנו יודעים שהיו קיימות, אך הסרט גם מעלה את השאלה הקלאסית מהקולנוע של ברגמן: האם יש אלוהים? בעוד אחד מרגעי השיא, הגיבורים קוראים שורה מהתסריט שכתב האב, המעלה את הסברה שהאל לא קיים, או לפחות לא מקשיב, והתפילה אינה שיחה עימו, אלא הכרה בייאוש הקיומי.
אז אם אין אלוהים, מה הטעם, ומה יש לעשות? התשובה, כמובן, היא אומנות, ובעיקר קולנוע, המוצג כאן כצורת התקשורת האולטימטיבית, שכן היא יכולה להתקיים גם בלי מילים. כפי שמוכיחה כאן סצינת הסיום הבלתי נשכחת, עם נשיקות לא הולכים למכולת, אבל מי צריך אותן כשיש קשר עין. גדולתו של "ערך סנטימנטלי" שהוא מצליח לייצר כל כך הרבה סנטימנטים, גם בלי שיהיו בו חיבוקים סנטימנטליים.
אם אלוהים לא עונה, אם אלוהים לא שמע מלכתחילה, נותר רק ליצור את המשמעות בעצמנו, וגיבורי "ערך סנטימנטלי" עושים זאת יפה מאוד. הם חיים כדי לאהוב, מביאים ילדים לעולם כדי שהאהבה תמשיך, ויוצרים אומנות כדי להזכיר לעצמם את כל זה. על שלושה דברים עומד העולם, אומר לנו הסרט - אהבה, יצירה ומשפחה. לכל השאר אין ערך סנטימנטלי - ולכן אין ערך בכלל.
התרעות פיקוד העורף