בשנות ה-70 חולל עובדיה מהפכה כשהביא לקולנוע את המלודרמה העממית ויצר שורה של להיטים כמו "נורית", "שרית", "נערת הפרברים" ו"בדרנית בחצות". אלא שמאחורי ההצלחה הסתתרו מאבקים, עלבונות ותחושת החמצה.
במשך שנים היה עובדיה האיש שהקהל אהב והמבקרים נהנו לשנוא. בעוד מאות אלפי צופים נהרו לסרטיו, הוא ספג שוב ושוב ביקורות קשות, מזלזלות. ראו בו סמל לקולנוע נחות, היו ששייכו אותו בטעות לז'אנר סרטי הבורקס. הוא התעשר, חי בכיכר המדינה בתל אביב, אבל בשנותיו האחרונות התרחק מהתעשייה שאהב, וחי, פגוע ומריר, מקצבת ביטוח לאומי בדירה קטנה בשכונת מצוקה בחולון. בריאותו הלכה והידרדרה עד מותו ב-27 ביוני 1996. רק שנים לאחר מותו החלה האקדמיה לבחון מחדש את תרומתו לקולנוע ואת האופן שבו שיקפו יצירותיו את המתח העדתי בחברה. גם מעמדו השתנה, אלא שעובדיה לא זכה לראות את המהפך הזה.
מעבדאללה לעובדיה
עובדיה נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1915 בשם ג'ורג'י דניאל עבדאללה, בן למשפחה יהודית אמידה של סוחרי עץ. עם סיום לימודיו בבית הספר האמריקאי בעיר, החל את פעילותו בתחום הרכש וההפצה של סרטים במדינה ובכסף שהרוויח רכש שני בתי קולנוע.
הסרטים שלו נטו למלודרמה סוחטת דמעות. "העיקר לעשות שיבכו", אמר עובדיה בריאיון ל"מעריב" ב-1989, בעברית הקלוקלת האופיינית לו. "כי הבן אדם, כמה פעמים ביום שהוא מחייך, צוחק, אבל לבכות ממש? הוא לא בכה כבר איזה שנתיים. מתאסף אצלו הרבה חומר, ואז הוא בא לסרט שלי, ואני 'הבכאתי' אותו ככה, שהבן אדם לא שכח את זה כל החיים".
"באתי, מסרתי את הקול שלי, האולם היה ריק, כאילו התפוצץ. יש לי קול חזק. אז הוא אמר לי: 'תעזוב עברית, תדבר ערבית'. מצא חן בעיניו. ואז הוא אמר לי: 'לך למטה, תגמור, ואתה ממחר תבוא לעשות חזרות ויהיה לך תפקיד קטן בהתחלה'. שאלתי את הפקיד למטה, אמר לי משלמים למתחילים 250 לירות לחודש. אמרתי לו, אני רוצה משכורת של יום עבודה אחד בפרס, שזה 800 לירות לחודש. למחרת צלצלו אליי ואמרו לי: 'דיברנו עם מילוא, זה מה שיש, חבל, תבוא, תשחק'. אמרתי להם: 'לא, חביבי'. ולא באו אליי יותר. ואז החלטתי לרדת מהארץ בפעם הראשונה. חזרתי בחזרה בפרס".
הוא חזר לאיראן אבל ב-1970, עם גילויי האנטישמיות הגוברים שם ובעקבות הפוטנציאל שמצא בתעשיית הסרטים הישראלית, היגר עובדיה (שעברת את שם משפחתו באותה שנה) לישראל. הפעם לתמיד. "עזבתי את איראן כי לא היה לי כבר מה לעשות שמה", הסביר בריאיון לאילן שאול. "אין לי שם משפחה. גמרתי שמה. אבל זה היה מקום שהתפתחתי במקצוע הזה והייתי יכול לעשות הרבה יותר".
קולנוע נאיבי
בישראל של תחילת שנות ה-70, הקולנוע ידע בעיקר לצחוק ולהילחם. בין סרטי בורקס משעשעים, דרמות מלחמה וסרטי נוסטלגיה מקומית, הדמעות נותרו לקולנוע הטורקי, ההודי והערבי. לתוך הוואקום התרבותי הזה נכנס עובדיה. עם המזוודות המקצועיות שארז בטהרן, הוא יצר ז'אנר חדש בעברית: סרטים סוחטי דמעות, שהוכיחו כי גם בעברית אפשר לשיר, לבכות ולהתרגש. סרטיו התאפיינו בשפה קולנועית עשירה בפאתוס, רגש עז וממד תיאטרלי. עובדיה הצליח לארוג יחד את מסורות המזרח הקרוב עם ניחוחות מתרבות היידיש, שילוב יוצא דופן באותם ימים, שכן שני העולמות הללו נתפסו בארץ כזהויות גלותיות. זיקה זו בין שני העולמות באה לידי ביטוי בעלילות סרטיו: יצירותיו הדהדו מבנים תסריטאיים של סרטים שהפיק באיראן בתקופת השאה, תוך התאמה להוויה המקומית. הם היו משופעים בנאיביות וחתירה לצדק. סרטיו נהגו להוביל את הגיבורים אל סוף טוב ומנחם, שבו העוולות מתוקנות והסדר החברתי המוסרי מושב על כנו.
הסרט הישראלי הראשון שעובדיה כתב וביים היה "אריאנה" (1971), שהיה מבוסס על אחת המלודרמות מתקופתו באיראן. הוא כלל את המבנה שאפיין לא מעט מסרטיו: רומן, פרידה, מוות וטרגדיה העוברת לדורות הבאים ומסתיימת בסוף שמח, בנשיקה ובשירים.
"נפגשתי עם ג'ורג' במשרדים שלו, ליד קולנוע מוגרבי בתל אביב", מספר טולדנו. "הוא סיפר לי שאת התפקיד שהוא רוצה לתת לי הוא כבר עשה בעצמו באיראן. היה לו מבטא כבד וחיוך קבוע. זה היה הסרט הראשון שעשיתי בחיי. בכל יום צילום היינו מגיעים לקולנוע מוגרבי, ואז ג'ורג' היה אומר: 'בואו נעשה סיבוב בעיר ונראה איפה כדאי לצלם'. הם קבעו את הלוקיישן ביום הצילום עצמו. גם כמישהו שלא שיחק מעולם זה היה נראה לי מאוד מוזר. היינו נוסעים עם משאית ושתי מכוניות ברחבי העיר, עד שג'ורג' היה עוצר ואומר: 'וואללה, המקום הזה טוב. תוציאו ציוד ובואו נצלם'. זה נראה מאוד פרטיזני. הפקת הסרט עלתה משהו כמו 30 אלף לירות. המבקרים קטלו אותו אבל הוא הכניס לקופות קרוב ל-900 אלף לירות. עם הצלחה קופתית אי אפשר להתווכח".
אחרי "אריאנה", זנח עובדיה לתקופה קצרה את המלודרמות וביים שתי קומדיות צבאיות מצליחות - "פישקה במילואים" (1971) ו"נחצ'ה והגנרל" (1972), שגם הם זכו להצלחה קופתית ולתגובות אכזריות מהמבקרים. "גורג'י היה מעין אבא לכולנו, איש מקצוע שהסריט במהירות, בלי לשים לב לפרטים הקטנים", אומר השחקן גבי עמרני, ששיחק בכמה מסרטיו. "לא לכל הסרטים שלו היה תסריט מוגדר מראש. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואמר לשחקנים מה להגיד על המקום. אף אחד בתעשיית הסרטים בארץ לא היה רגיל לסגנון עבודה כזה, אבל אצלו זה עבד. הייתה לו מנטליות אחרת".
הוא היה נורא מצחיק
הלהיט המשמעותי הגדול ביותר של עובדיה היה "נורית", הסרט הראשון בישראל שבו לקח את כל המושכות: כתיבה, בימוי והפקה. לתפקידים הראשיים הוא ליהק את הזמר ששי קשת והשחקנית יונה אליאן, שהכירו לראשונה על הסט ולא נפרדו מאז.
"גורג'י ידע קולנוע ועשה את מה שהוא מאמין בו", מספר קשת. "כשהוא ביים סרט, הוא כבר ערך אותו תוך כדי תנועה. הוא הגיע מוכן וידע בדיוק מה הוא רוצה ומאיזו זווית. הוא היה נורא מצחיק. הוא היה אומר: 'ששי, תוריד דמעה', 'יונה, תעשי את זה'".
כמו טולדנו, גם לקשת היה זה סרטו הראשון. "הקשר בין גורג'י לביני החל כשהקלטתי את שיר הנושא של סרטו 'פישקה במילואים'", הוא אומר. "כשהתחילו צילומי הסרט, הייתי בדיוק בסיבוב הופעות בלונדון. צוות צילום אנגלי התחיל לצלם אותי שם, כי העלילה של הסרט הייתה שאני מופיע בכל העולם. כך הופעתי ב'רויאל אלברט הול' וצילמו אותי על הבמה. האמרגן שלי, שלמה צח, שלח לי ללונדון תמונה של יונה ואמר לי: 'זאת צריכה לשחק איתך'. כשאמרו לה שהיא צריכה לשחק מולי, היא אמרה 'מה ששי קשת? הוא אליל נוער, מה אני צריכה את זה? הולכות אחריו נשים, זורקות עליו תחתונים'".
"הסרט עשה המון רעש", אומר קשת. "יונה ואני ברחנו לחוץ לארץ בגלל כל המהומה של המבקרים שיצאו נגדו כאן, אבל לא הצלחנו להתחמק, משום שגם בחוץ לארץ אנשים זיהו אותנו בחנויות והתגודדו סביבנו, כי הם ראו את הסרט שם".
המשחק הגרוע שלי
שתי דירות מכרתי
על אף הציפיות, הסרט הביא לבתי הקולנוע רק 45 אלף צופים, ועובדיה, כמפיק, נקלע לחובות עתק. "הסרט היה מעולה בעיניי, אבל הוא נכשל כי הוא יצא בזמן מלחמת לבנון", אומר איתן מסורי. "זה לא התאים לאווירה".
מרבית כותרות העיתונים בשנת 1984 כתבו על ההסתבכות הכלכלית של עובדיה. "הכרזתי על עצמי כפושט רגל כאשר חלק מהאנשים שאני חייב להם כסף התחילו לאיים עליי", אמר בריאיון לעיתון "חדשות". "ראיתי שאין לי ממה לשלם, וזאת הייתה הדרך היחידה לצאת מהבעיה. אני בן אדם חולה, לא יכול לעבוד. אם הייתי יכול לעשות סרט, הייתי סוחב. הייתי זוחל על הבטן. אני לא יודע עכשיו ממה ואיך נחיה. הביטוח הלאומי לא מספיק וכל הקרנות והחסכונות נגמרו…
"שתי דירות יפות מכרתי, בצפון תל אביב ובחיפה. נשרפו הדירות. היו לי רהיטים סיניים עתיקים שיכלו למלא שלוש דירות, וגם אותם מכרתי, כדי שאוכל לעשות את 'נורית 2' ו'הדודה מארגנטינה'. על הראשון הפסדתי 20 אלף דולר ועל השני 80 אלף דולר. מ'הדודה' יכולתי לצאת בסדר, אם לא הייתי מוכר אותו לאחד, ג'ון גולד. גולד שילם לי בצ'קים דחויים ללא כיסוי, ברח לחו"ל והשאיר אותי עם כל החובות.
"אני מתגורר בבית מוזנח של עמידר בשכונת תל-גיבורים בחולון. ארונות ישנים, ריהוט הכרחי בלבד. טלוויזיה ישנה שחור-לבן. טלפון אין. יש לי חוב גדול גם למס הכנסה, כי לא ניכיתי במקור מהמשכורות של השחקנים. היו קנסות וריבית, והחוב גדל. באו ממס הכנסה ולקחו רדיו, טייפ רקורדר, שטיח, מסור חשמלי ומקדחה. את הטלוויזיה לא לקחו. כזאת זורקים לרחוב".
באותה שנה סיפר לעיתונאי אילן שאול: "המשקיעים בארץ לא מוכנים להשקיע בי יותר. מתייחסים אליי כאל במאי שעבר זמנו. זה המקצוע שלי, האהבה שלי. עכשיו אני הולך מזה. אני מתגרש מהקולנוע".
כשאבא היה עצוב
באותו ריאיון סיפר עובדיה על תסריט על בחור עשיר, טייס שחזר מהשבי אחרי שעבר עינויים קשים שם ועל תסריט אחר שבו זונה נכנסת להיריון מבחור עשיר, נדרסת על ידו למוות והילד גדל אצלו. "חמש שנים הוא יושב בבית", נכתב בכתבה. "התקרה דולפת, הקירות מתפוררים. מטפל ביונים שלו, בחצר. זה התחביב שלו. לילדים אין לו כל כך סבלנות. לקולנוע הוא לא הולך. גם לאשתו הוא לא מרשה לעבוד. המשפחה שלה לוחצת על חנות בשוק הפשפשים, אבל הוא לא מוכן לשמוע. בימים טובים הוא יושב בלילות וכותב תסריטים. מתנדנד בין תקווה לייאוש. מתייצב על אפתיה. 'הסיפור שלי נגמר. אני לא בוכה. באתי ממשפחה עשירה. כמה פעמים עליתי וירדתי. כסף כבר לא משנה אצלי. הבעיה עכשיו שיש אישה, ויש ילדים ויש דרישות. אם לא היו, לא היה אכפת לי כלום'".
"בשנותיו האחרונות יונה ואני היינו מבקרים אותו בבית, והוא תמיד היה מספר שהוא עובד על תסריט לסרט במיוחד בשבילנו, ואמרנו לו שנשמח לעשות זאת", נזכר קשת. "הוא היה כבר חולה ורוב הזמן שכב במיטה, אבל כשהוא דיבר על הסרטים היה לו ברק בעיניים".
עובדיה נפטר בגיל 81. כיום, עשרות שנים אחרי ימי השיא של סרטיו, הוא זוכה להערכה מחודשת, למופעי מחווה ואף לסרט תיעודי שעתיד לראות אור על פועלו וסיפור חייו. ההכרה המאוחרת הזו מוכיחה כי גם במציאות, בדיוק כמו בסרטיו המלודרמטיים של עובדיה, הצדק ההיסטורי בסופו של דבר נעשה, והנאיביות מנצחת. "אני חושב שהוא יושב עכשיו אי שם בגן עדן", אומר קשת, "מרוצה מהכבוד שהוא מקבל אחרי מותו".
התרעות פיקוד העורף