למען האמת, לא נשארות הרבה מילים לאחר הצפייה. העלילה מתרחשת בעתיד הלא רחוק, בשגרירות מומצאת של מדינה מזרח אירופאית – היחידה שעוד שמרה על קשר עם ישראל. מדובר בזוג שמחכה לתור לשגרירות, כדי שיוכלו לקבל אזרחות זרה ולעבור. "תמיד חשבתי על זה שזה קטע, איך לכולם יש כאן אזרחות זרה כמעין תוכנית ב'", מספר איל, במאי הסרט.
במעין זרימה וציניות כזו – קשה להבין שהסרט מעביר אותך תהליך, כי אלו מצליחות להסתיר את הנושאים המורכבים והחששות על המשמעויות של הגירה. במהלך הסרט מתווספות עוד אנקדוטות קטנות שמוסיפות לסיבוך ולעלילה - וקשה להתעלם מהן. מדובר בסרט שמציג את המורכבות כפי שהיא. אמנם הסרט לא נגמר עם סוף פתוח – אך הוא משאיר אותך עם שאלה ותחושה כבדה על העתיד כאן.
"הסרט הוא מצד אחד על הפנטזיה על מקום שאתה לא מכיר, ואתה לא יודע מה יש בו, ומהצד השני, על המציאות הקשה – שאתה מכיר, והיא קשוחה - אבל היא חלק מהזהות שלך. אין לי שיפוטיות לאנשים שעוברים לחו"ל, אבל אני חושב שבסוף כדי לעבור צריכים לוותר על משהו מעצמך. במקרה הזה מבחינתי זו השפה, שהיא הדבר הכי מפחיד לוותר עליו – ולכן גם בחרתי בסיום דרמטי כזה", מספר איל, יוצר הסרט.
איל סיים ללמוד בסם שפיגל בשנה שעברה, ומדובר בסרט הסיום שלו. בהתחלה, הוא מספר, התקבל למוסד לימוד באירופה – אבל בחר ללמוד בישראל. "הרגשתי שאם אעבור, לא אבין את הניואנסים. בישראל יש את התרבות והשפה שאני מבין, ורציתי ליצור בעברית".
הסרט שיצר, הוא הכי ישראלי שיש - וכך גם מאחורי הקלעים שלו. המלחמה שינתה את ימי הצילום (שהיו אמורים להתחיל בנובמבר 2023), שינתה ליהוקים, והורידה חלק מהסצינות. למרות הכל, נראה כי דווקא אז - הפך הסרט שלו לרלוונטי מתמיד. "הנושא הזה מאוד חם עכשיו, אבל הוא תמיד עניין אותי. העובדה שלהרבה אנשים יש דרכון פורטוגלי נניח, והאם הם בכלל אוהבים את פורטוגל? זה מעין כרטיס יציאה מהכלא הזה שחלק ירגישו שהוא ישראל".
הסרט מציג סוגיות לא פשוטות, ויש רגעים שבאופן נונשלטי מאוד – מתגנבות לשולחן סוגיות כואבות כמו צניעות ומעמד האישה, חיים בחו"ל, שואה (כן, כן) ואנטישמיות, שפה זרה, מלחמות וחופש ביטוי. "עידון הוא לא הקו של הסרט, נגיד את זה ככה", מספר איל. "הרגשתי שהסרט בתחילתו לפחות מאוד מתאמץ – כי מושקעת המון אנרגיה לספק אינפורמציה לצופה. צריכה להיות סיבה מאוד קיצונית כדי שהם יסכימו לעשות את מה שבשגרירות הזו מבקשים, אז הרגשתי בכתיבה שאני צריך להסביר הרבה – כדי להגיע לחלק העיקרי והמעניין".
על הלוקיישן המפוקפק והסיפור – זוג שמחכה בתור לשגרירות של מדינה נידחת – הוא מספר שנעשתה עבודה, כדי שלא יראה בירוקרטי ומשעמם. "ניסינו לעשות 'מיקס' של כל מיני מדינות, ולראות אנשים במשרד כל הזמן זה די משעמם. אז גם היה לנו חשוב שיהיו כל מיני רגעים דרמטיים בצילום", מספר.
בסופו של דבר, איל לקח נושא והפך אותו לקיצוני ביותר. עד לרמה כזו שקשה שלא לזוז באי נוחות, ואי אפשר להישאר אדישים. הסרט מוקרן בתקופה שבה אפשר להרגיש, כמעט פיזית, את השסעים שיש בישראל. הוא בהחלט נותן כובד לשאלה, האם עדיף להישאר בישראל? או לעזוב גם במחיר שבו לא תוכל לדבר?
רגע לפני סיום, מבקש איל להודות. הוא מספר לאורך כל השיחה על הצוות שהקיף אותו בהכנת הסרט, ומדגיש שהוא לא היה קורה בלעדיהם. "מאוד חשוב לי להגיד תודה, גם לבית ספר, לסם שפיגל, וגם לצוות, וגם לשחקנים, וגם לקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה שתמכו בסרט. קולנוע, אמנות בכלל, לא יכולים להתקיים עם אנשים לא מתעניינים בזה ולא מדברים על זה. הייתי רוצה שאנשים – גם אם הם חברי האקדמיה וגם אם לא – יראו את הסרט הזה וסרטים אחרים, ושיהיו בעניין של קולנוע ישראלי. חושב שזה יהיה מגניב".
התרעות פיקוד העורף