המהדורה ה-43 של פסטיבל הקולנוע ירושלים יוצאת לדרך, ועל אף הבידוד הבינלאומי, התוכנייה השנה כוללת כמה זוכים בולטים מקאן וברלין. לצד שמות גדולים, מסתתרים גם לא מעט סרטים שכדאי מאוד להכניס לרשימת הצפייה.
ילד ברזל
אחד מהם הוא ילד ברזל (Iron Boy) , זוכה הפרס המיוחד במסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן - מסגרת שמצליחה פעם אחר פעם לחשוף סרטים מסקרנים, אינטימיים ואנושיים במיוחד.
הסרט, קו-פרודוקציה צרפתית-בלגית, הוא סרט אנימציה לכל המשפחה המגולל את סיפורו של כריסטוף, ילד בן עשר שחי עם משפחתו בחווה קטנה ומצפה בקוצר רוח ליום שבו יוכל סוף-סוף לנהוג בטרקטור ולעזור לאביו החקלאי, ממש כמו אחיו הגדול. אלא שהמציאות טופחת על פניו: המשפחה נקלעת לחובות בעקבות שנה קשה, ובמקביל מתברר כי הוא סובל מעקמת ונאלץ להסתובב עם סד ברזל שנועד לייצב את עמוד השדרה שלו. בעוד שנדמה שהסובבים אותו כבר ויתרו עליו, כריסטוף מסרב להיכנע. כשהוא מתחיל להאמין שסד הברזל מעניק לו כוחות מיוחדים, הוא מחליט לעשות הכול כדי להציל את החווה המשפחתית.
למרות שאני בדרך כלל מעדיפה סרטי לייב-אקשן, ילד ברזל הוא מסוג סרטי האנימציה שמזכירים עד כמה המדיום הזה קולנועי. הסרט גדוש מחשבה קולנועית - מבחירת הפריימים ועד נקודת המבט העקבית שמלווה את כריסטוף ומצליחה לספר את העולם דרך עיניו. מתחת לחינניות שלו מסתתר גם דיון רגיש בדחייה חברתית, בפערים המעמדיים ובצלקות שמותירה מציאות כלכלית קשה.זהו סרט קטן, חכם ומרגש שנכנס ללב ונצרב בתודעה גם אחרי הצפייה.
ארטו
הסרט עוקב אחר סלין (קוטן), צרפתייה שמגיעה לארמניה - מולדתו של בעלה האהוב שמת לאחרונה - כדי לאסוף את תעודת הלידה שלו, הנחוצים לה לצורך הסדרת מעמדם החוקי של ילדיה. אלא שבמהלך המסע הבירוקרטי המעייף היא מגלה כי העבר של בעלה לוט בערפל, וכי פרקים משמעותיים בחייו נותרו לא ידועים לה. התגליות החדשות מוציאות אותה למסע ברחבי ארמניה, שבו היא מנסה לפענח את הסודות שהותיר אחריו ולהרכיב מחדש את זהותו שלמעשה לא הכירה.
סטפניאן בונה סרט מסע עדין ומהורהר, שצולם על ידי קלייר מתון ("דיוקן של נערה עולה באש"), ובו הופעות משחק מרשימות של קוטן. הסרט מצליח לשרטט עיסוק מעניין בזהות, בזיכרון ובטראומה שאינה מתפרצת אלא מחלחלת לאט. דווקא מתוך השקט שלו, הוא עשוי לעניין במיוחד את הקהל הישראלי - קהל שחי בשנים האחרונות בתוך מציאות שבה מלחמה וטראומה הפכו לחלק בלתי נפרד מהיומיום.
החולשה המרכזית של הסרט נמצאת דווקא בלב הרגשי שלו: דמותו של הבעל המנוח כמעט ואינה נוכחת. לא כדמות, לא כזיכרון ולא כנוכחות שממשיכה לרדוף את סלין. הסרט מבקש לעסוק באובדן ובגילוי מחדש של אדם שאיננו, אך מערכת היחסים ביניהם אינה נבנית מספיק עבור הצופה. לכן גם תחושת הגעגוע והבגידה הרגשית - שאמורות להניע את המסע כולו - אינן מגיעות תמיד לעוצמה שהסיפור מבקש לייצר.
ובכל זאת, "בארצו של ארטו" הוא סרט מסקרן ועדין, שמתגמל בעיקר את מי שמוכן להתמסר לקצב שלו. לא כל הצופים יתחברו לשקט שלו, אבל עבור מי שמחפש קולנוע מתבונן, אנושי ורווי אווירה - מדובר ביצירה ששווה לתת לה הזדמנות.
דיס-המלצה
העיירה שלהם מביא עמו משהו נעים ומנחם, במיוחד אחרי רצף של דרמות כבדות יותר בתוכנייה. הוא מצליח לייצר כמה רגעים כנים של רגש, אבל בסופו של דבר קשה להתעלם מהתחושה שמדובר בגרסה נטפליקסית של לפני הזריחה (Before Sunrise) היפהפה של ריצ'רד לינקלייטר - סרט שמנסה ללכוד את הקסם של מפגש חד-פעמי ושיחה שמשנה חיים, אך ללא אותה תחושת גילוי וקולנועיות.
הבעיה המרכזית של הסרט היא לא הכוונה, אלא האופן שבו היא מתממשת. השפה הוויזואלית כמעט אינה משאירה חותם, ולעיתים נדמה שלא נעשתה מספיק מחשבה על הדרך שבה הסיפור הזה מסופר. לצד רגעים מרגשים, יש גם לא מעט רגעי קרינג' שמרגישים מאולצים ולא תמיד מצליחים לייצר את האינטימיות שהסרט שואף אליה. גם הבחירות הליהוקיות מעוררות סימני שאלה. הדינמיקה המשפחתית בין אבי לאמה אינה תמיד משכנעת, נוסף לפער בדמיון החיצוני בין השתיים שמקשה להאמין במערכת היחסים שהסרט מבקש לבנות.
בסופו של דבר, העיירה שלהם הוא סרט חביב, נעים ומעט מביך בו-זמנית. הוא מצליח לגעת ברגש, אבל חסר לו אותו ניצוץ קולנועי שהיה הופך אותו ליצירה בלתי נשכחת. זו בחירה מתאימה לצופים שמחפשים הפוגה קלילה בין הסרטים הכבדים יותר של הפסטיבל.
התרעות פיקוד העורף