על הנייר זו בחירה כמעט משונה לבמאי שמזוהה עם מותחני זמן, גיבורי על ריאליסטיים, מדע בדיוני מורכב ודרמות היסטוריות קודרות. בפועל, זו אולי הבחירה הכי נולאנית שאפשר לדמיין. "האודיסאה" היא סיפור על אדם שמנסה לחזור הביתה אחרי מלחמה, על מסע שמתארך הרבה מעבר למה שהיה אמור להיות, זהות שנשחקת בדרך, תחבולות, זיכרון, נאמנות ומחיר הגבורה. כלומר, אם מקלפים ממנה את האלים והמפלצות, היא נוגעת כמעט בכל הנושאים שנולאן חוזר אליהם כבר שנים.
בבית מחכות לו פנלופה אשתו וטלמאכוס בנו, שנולד לפני שיצא למלחמה. בזמן שאודיסאוס נעלם, מחזרים פולשים לארמון באיתקה ומנסים לשכנע את פנלופה להכריז עליו כמת ולהינשא לאחד מהם. היא מצדה מושכת זמן, וטלמאכוס יוצא להבין אם אביו עוד חי. הסרט של נולאן צפוי לשלב בין שני הצירים האלה: מסעו של אודיסאוס בים, והבית שמתחיל להתפורר בהיעדרו.
הבחירה הזו קשורה גם לאופן שבו הסרט צולם. נולאן וצוותו יצאו לאתרים אמיתיים, צילמו בים, בהרים, במערות ובאתרי חוף, וניסו לייצר תחושה שהמסע של אודיסאוס אינו רק סמלי אלא מאבק גופני ממשי. הגם שיש בסרט אפקטים חזותיים, הכיוון המוצהר הוא קולנוע שנשען ככל האפשר על צילום מעשי, אביזרים, תפאורות ואתרים קיימים - כמו שנולאן אוהב.
נולאן אמר בעבר שהוא אוהב לצלם באתרים אמיתיים כי המעבר ממדינה למדינה מייצר תנופה בתוך ההפקה - וזה כמובן רלוונטי במיוחד לסרט כמו "האודיסאה", המציג במרכזו מסע מתמשך ומתיש.
זה הישג טכני לא פשוט. מצלמות IMAX גדולות, רועשות ומסורבלות יותר ממצלמות קולנוע רגילות, ובמשך שנים היה קשה להשתמש בהן לסצנות אינטימיות ודיאלוגים קרובים. לפי Time, הצוות פיתח פתרונות כדי לצמצם את רעש המצלמה, להתמודד עם משך צילום קצר יחסית בכל מחסנית פילם ולאפשר לשחקנים לשמור על קשר עין גם כשהמצלמה הענקית נמצאת ביניהם. בין היתר נעשה שימוש במעטפת אקוסטית למצלמה ובמערכת מראות.
התוצאה אמורה להיות סרט שמנצל את ה-IMAX לא רק לקרבות, ספינות וגלים, אלא גם לרגעים שקטים יותר. עבור נולאן זו נקודה משמעותית, כי הוא מבקש למכור כאן לא רק גודל אלא קרבה: תחושה שהקהל נמצא על הספינה, בתוך המערה, מול הרוח ומול הפחד של הדמויות.
מי שרוצה להגיע מוכן יכול להסתפק בהיכרות כללית עם הסיפור, בלי לקרוא את היצירה כולה. חשוב לזכור שגם המקור עצמו אינו בנוי כהרפתקה ליניארית פשוטה. הוא מתחיל אחרי שהמסע כבר נמשך שנים, נע בין סיפורים, זיכרונות ונקודות מבט, ומתעניין לא רק בשאלה אם אודיסאוס יחזור הביתה, אלא איזה אדם יהיה כשישוב לשם.
ויכוח נוסף נגע לליהוק, בעיקר סביב בחירתה של לופיטה ניונגו לתפקיד הלנה מטרויה, וכן סביב העובדה שהקאסט אינו יווני ברובו. אלה ויכוחים צפויים סביב עיבוד מודרני למיתוס עתיק: מי "בעל הבית" של הסיפור, האם יש בכלל דרך אותנטית לייצג את העולם ההומרי, והאם נאמנות למיתוס פירושה שחזור היסטורי או פרשנות חדשה.
כמה מהתגובות הראשונות סימנו את הסרט כבר עכשיו כמועמד אפשרי לעונת הפרסים הבאה. זה כמובן מוקדם מאוד, אבל אחרי "אופנהיימר" קשה להתעלם מהאפשרות שנולאן שוב יכוון בו זמנית לקופות, למבקרים ולאוסקר.
במובן הזה, "האודיסאה" היא מבחן לכוחו של קולנוע אירועים שאינו מבוסס על נוסחה מוכרת. אם הוא יצליח, הוא יוכיח שגם בשנת 2026 אפשר להפוך יצירה עתיקה, מורכבת ומלאת משקעים לסרט קיץ מרכזי. אם לא, הוא עדיין יישאר אחד הניסיונות השאפתניים ביותר של במאי שהקריירה שלו בנויה, שוב ושוב, על השאלה כמה רחוק אפשר למתוח את הגבולות של הקולנוע המסחרי.
התרעות פיקוד העורף