בעדינות, הומור ומודעות עצמית, הסרט בוחן מה קורה כשהמודל הראשוני והמעצב ביותר של ״גבריות״ בחייו של ילד מתנפץ אל מול עיניו. ובאיזה אופן הוא ואחיותיו הגדולות (מור דימרי ונטע אורבך הנהדרות) מנסות לשמור על בית שנעדר ממנו מבוגר אחראי.
את המסע הזה מובילה בגאון המוזיקה שהלחין גאל רקוטונדרבה, שמספקת רגעים קולנועיים סוחפים. הופעתו יוצאת הדופן של מוזר נוכחת לכל אורך הסרט, כשהיא עטופה בדמויות נשיות צבעוניות שמפרקות ומשחקות עם הקלישאות של עצמן. יחד הן מספקות רגעים אותנטיים שמכניסים אותנו לעולם ספציפי מאוד, כאילו נכנסנו לבית ילדותו של הבמאי.
לצד העודפות האסתטית של הסרט והשפה הוויזואלית העשירה, השפה הקולנועית לרגע לא מעפילה או משתלטת על המהלך הרגשי אלא תומכת בו ומעצימה אותו בצורה שמצליחה לחדור ללב הצופה. עם זאת, ככל שהסרט מתקדם יש תחושה כי הרגעים הספציפיים הולכים ונעלמים והוא נע למחוזות כלליים יותר - כניסיון לבטא עולם מנוקר, חסר יציבות ונטוש שהותיר אחריו האב. בעוד המחצית הראשונה חקוקה במיוחד, ההמשך מתרחק מעט מן האינטימיות הראשונית.
גם אם הסרט מאבד מעט מעוצמתו בחלקו השני, קשה להשתחרר ממנו. הדמויות, הבית והתחושה שהוא מותיר אחריו ממשיכים ללוות את הצופים עוד זמן רב - וזה אולי ההישג הגדול ביותר שלו.
התרעות פיקוד העורף