רק עכשיו הוא חוזר למקור ומגלה שהומרוס כבר המציא כמעט כל שטיק תסריטאי שהוא עצמו אימץ במשך הקריירה: עלילה שנפתחת באמצע, פלאשבקים, מספר שאי אפשר תמיד לסמוך עליו, קפיצות בזמן ומתח שנבנה מתוך מידע חלקי. אולי בגלל זה הסרט מרגיש משוחרר כל כך, דווקא בהפקה הכבדה ביותר בקריירה של נולאן: הסרט הראשון שצולם כולו במצלמות IMAX 70 מ"מ ובתקציב של כרבע מיליארד דולר.
מבלי לספיילר יותר מדי, מי שזוכר את הסיום של "עלייתו של האביר האפל", שבו ברוס ויין זוכה בחיים רק אחרי שהוא מוותר על להיות ברוס ויין, או את קוב מ"התחלה", שאינו באמת יכול לחזור אל חייו הקודמים, יזהה גם את חתימת הסיום של "אודיסאוס". כפי שטענתי קודם, מתברר שנולאן לא רק מביים את אותו סרט כבר 20 שנה, הוא מביים גם את אותו סוף, שבו הגיבורים מגיעים הביתה רק אחרי שוויתרו על מי שהיו.
"האודיסיאה" הוא סרט על אדם שמגלה שהמסע שינה אותו כל כך, שהבית שאליו התגעגע כבר אינו אותו בית, וגם הוא כבר אינו אותו אדם. ליוונים יש את המילה "נוסטוס", שמשמעותה השיבה הביתה. מהמילה הזאת, בצירוף כאב, נולדה הנוסטלגיה.
התרעות פיקוד העורף