שנים שאנחנו מתורגלים לראות מהגרי עבודה בקולנוע המקומי דרך פריזמה אחת, נוחה לעיכול: פריזמת השקופים. הם כמעט תמיד עייפים, מנוצלים, מושפלים, ומשמשים כלי תסריטאי לעורר את מצפונו של הגיבור הישראלי (מ"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ועד "נודל"). ואז מגיעה סיני, ובסרט הביכורים הארוך שלה, "מאמא", מערערת את הסדר הזה כבר בסצנת הפתיחה.
סיני מנווטת את המתח הזה ברגישות, מבלי לפטור אף צד מביקורת. המשפחה הישראלית מוצגת כנדיבה לכאורה, כזו שרואה במילה "חלק מהמשפחה", אך מתעלמת מקיומה כאדם ברגע שהיא מפסיקה לתפקד. מנגד, המשפחה בפולין נשענת על הכסף שהיא שולחת, אך כבר פיתחה חיים נפרדים שאינם כוללים אותה באמת.
"מאמא", שהוקרן במסלול פסטיבלים בינלאומי, אינו חף מחולשות. המעברים בין ישראל לפולין לעיתים מורגשים מדי, ויש רגעים שבהם התסריט מסביר במקום לאפשר לדימויים ולשתיקות לעבוד. ועדיין, אלו חסרונות נסבלים בסרט ביכורים נפלא שאינו מפחד לקחת סיכונים, ובעיקר מעניק לגיבורה שלו מבט מורכב ולא מתנצל.
תצוגת המשחק, התסריט והאווירה בסרט מתגבשים לכדי יצירה שלמה ומרגשת. הסרט מומלץ בחום לכל מי שאוהב קולנוע המפנה זרקור לדמויות שוליים, ולחובבי דרמות משפחתיות חכמות ורגישות.
התרעות פיקוד העורף