כאן, רז מגלם ישראלי שחי באמריקה ומנהיג כנופיה של פורצי כספות. גם שני העובדים שלו ישראלים כמוהו. גם אותם פוגש המכוון במהלך עבודה שגרתית, והם מגלים כי חושי השמיעה המחודדים שלו יכולים לעזור להם בפריצות. כיוון שהוא זקוק לכסף, גיבורנו מסכים לשתף איתם פעולה, מה שכמובן מתגלה כטעות חייו.
ונגיד שהייתי צופה מטימבוקטו, בלי שום עניין בעניין היהודי והישראלי? בסך הכל, הסרט מהנה לצפייה, ובעיקר מרענן. זה מסוג הסרטים שכמעט כבר לא עושים היום, ובטח לא מפיצים בקולנוע: דרמה לקהל בוגר, שמבוססת על תסריט מקורי, ואין בה אפקטים מיוחדים או שום דבר בומבסטי או גרנדיוזי.
הסיפור עתיר תפניות, כך שהוא לא משעמם לרגע, ורוהר צולח היטב את המעבר לקולנוע העלילתי ומציג בימוי מיומן. ליאו וודול עתיר כריזמה, והמעלה הכי גדולה של הסרט היא יכולתו לתת תחושה של זמן ומקום, גם אם מדובר במרחבים ספציפיים ביותר: ברנז'ת הפסנתרים וברנז'ת פריצת הכספות, שכאן מצטלבות.
התרעות פיקוד העורף