קולגות ובמאים שעבדו לצידו מעידים כי אבוטבול העניק לעצמו חופש פעולה לאלתר, לחקור ולהביא את פרשנותו לכל תפקיד, גם כשהדבר חרג מהתסריט. היוצרים, מצידם, אפשרו לו להפליג עם הדמיון.
"לא היה תקציב לשחקנים אזרחיים, אז ליהקנו שחקנים ששירתו באותו זמן בצבא", מספר כהן. "הכרתי אותו דרך העוזר שלי, שאמר לי שיש בחור שכבר הופיע בסרטים, רק שהוא קצת לא ממושמע ונדמה לו שהוא במעצר. אלון הגיע פרוע, עליז, מלא שמחת חיים. אמרתי 'טוב מאוד, הוא מתאים'".
כהן ליהק את החייל הצעיר לתפקיד משני כג'ורג'י, חייל פשוט שמשרת במחלקת חי"ר צה"לית בתוך לבנון בזמן מלחמת לבנון הראשונה. "בתסריט ג'ורג'י אמור להיות חייל ממוצא רומני", אומר כהן. "אבל ידעתי שזה בול, כי אלון היה מפוצץ בכריזמה, רק לא ידעתי עד כמה הוא מוכשר".
הסצינה המפורסמת ביותר מהסרט היא המונולוג שיורה אבוטבול בזמן שהוא מכין סלט באוהל: "הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים; הדרוזים שונאים את הנוצרים ואת השיעים ואת הסונים; השיעים, דפקו אותם כל השנים, אז הם שונאים את כולם; הסונים שונאים את מי שהראיס שלהם אמר להם לשנוא, והפלסטינים שונאים אחד את השני, חוץ מזה שהם שונאים את האחרים; אבל לכולם יש מכנה משותף אחד - כולם מה זה שונאים, שונאים אותנו, את הישראלים. הם היו רוצים לפוצץ לנו את הצורה אם הם היו יכולים אבל הם לא, בגלל צה"ל. טוב, לא כל צה"ל, רק הפראיירים שנמצאים בלבנון".
"ג'ורג'י היה הדרך של הסרט להגיד את מה שהחיילים מרגישים בלבנון, את חוסר ההבנה של מי נגד מי", אמר אבוטבול בריאיון בעבר. "כשישבתי באוהל וחתכתי את הסלט, תוך שאני יורה מהפה את המונולוג הזה, לא הרגשתי שאני עושה משחק גדול. הרגשתי שאני פשוט מסביר את הבלגן שאנחנו חיים בתוכו".
אף שהוא היה בתפקיד משני בלבד, תמונתו של אבוטבול עם תחבושת היא זו שעיטרה את הפוסטר של הסרט, שזכה להצלחה בינלאומית וזיכה אותו בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בטקס מנורת הכסף, המקביל לטקס פרסי אופיר של ימינו.
בין השניים נוצר חיבור הדוק שבנה את הכימיה על המסך. "אלון לא למד בבית ספר למשחק", אומר אלכסנדר. "להיכנס איתו לסצינה הצריך ממני, כשחקן שלמד בבית צבי, להיות דרוך תמידית. זה הוציא ממני את המיטב. לא היה טייק אחד שנראה כמו הקודם. הוא היה שחקן אינטואיטיבי - הכל חי, פתוח, מפתיע".
"המפגש עם אלון ותהליך העבודה איתו על תפקידו ב'לילסדה' היו מהמרתקים, סבוכים ומאתגרים שידעתי", מספר שמי זרחין. "גם משום אישיותו המורכבת כשחקן וכאדם, ובטח בגלל הקשר הטעון שהיה לו עם נתנאל, הדמות שגילם בסרט, ואני חושב שבעיקר בגלל שהוא היה אז בעיצומה של בחינה עצמית של מקומו ושל דרכו כיוצר וכאדם. בסערת הרוחות חסרת המנוח האופיינית לו הוא התחבט והתלבט וחיפש ונבר והתייסר, וזה לא תמיד היה נעים לבריות, בלשון המעטה, אך תמיד נוגע ללב ואף מעורר התפעלות, ברור היה שמדובר באומן אמיתי.
"'נתנאל הוא ה'Bad Guy' של הסרט', הוא אמר לי. 'הוא האיש הרע, ואני לא מבין מה הקשר בינו לביני ולמה דמיינת אותי כשכתבת אותו'. כמובן שלא הסכמתי איתו, הסברתי שמבחינתי נתנאל הוא 'הכבשה השחורה' של המשפחה ובעיניי יש בו המון כאב ואפילו תמימות, והוא דחה את דבריי ואמר 'תקרא לזה איך שאתה רוצה, בסופו של דבר אני הולך להיות הדמות השנואה היחידה בסרט, ואני לא יודע אם אצליח להתמודד עם זה'. ואכן, עד אז נבנתה הפרסונה שלו כשחקן, ובפירוש גם ככוכב (מהבודדים שידע הקולנוע הישראלי לדורותיו), מדמויות של בחורים שמתחבבים בקלות, שמתאהבים בקסם האישי ובטוב הלב הסחבקי שלהן (כך בלשונו של אלון עצמו). היה לי ברור שהתפקיד מאיים עליו ובמקביל מאתגר ומושך.
"אמרתי לו - 'אלון, אתה ממש לא חייב לשחק בסרט, אומנם יצער אותי מאוד אם לא תהיה נתנאל, אבל הכל טוב, בלית ברירה אפרד ממך כי אנחנו חייבים להתקדם'. הוא חשב רגע ואמר, 'זה הולך להיות סרט חשוב וחלק מהקלאסיקה, אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות שם. אבל שיהיה לך ברור, שמי, אני הולך להיות נתנאל עד הסוף ובראבק, אני אהיה רע לתפארת'.
"כשנפגשנו כמה שנים אחרי ודסקסנו את מה שהיה, הוא אמר 'אני מצטער שעשיתי לכולם את המוות, אבל זה מה שקרה כשהייתי צריך להבין מה זה להיות שנוא, נאלצתי לחפש בפנים דברים לא טובים, ונדהמתי כשמצאתי הרבה יותר ממה שחשבתי שאמצא. באתי לתקן את נתנאל, ובסוף - נתנאל תיקן אותי'".
התפקיד הזה נחשב ליוצא דופן עבור אבוטבול, מכיוון שהוא שבר לחלוטין את הטייפקאסט המוכר שלו עד אז; במקום הדמויות הקשוחות, הגבריות, המחוספסות או הדרמטיות שגילם בסרטיו הקודמים, הוא הציג כאן משחק חופשי, תמהוני, משוחרר ומלא הומור עצמי, שהפך אותו לגיבור האולטימטיבי של תרבות הנגד התל-אביבית באותה תקופה.
"את אלון הכרתי במקרה רק כי היינו שכנים לאותו בניין", אומר גור בנטביץ'. "הוא היה בשיא תהילתו, ואני סטודנט לקולנוע מבולבל, אבל כשהוא שמע מהשותף שלי לדירה שנפל לי השחקן לתפקיד הראשי, כי מולי המקורי שהיה אמור לשחק את עצמו חזר בדיוק בתשובה - הוא פנה אליי מבלי שהכרנו בכלל, והכריז שהוא ישמח לעשות את התפקיד. הסברתי לו שהוא ממש לא הדמות, שהוא כזה טווס כוכב ומולי זה הבן אדם הכי אינטרוורטי, מבויש ומבוהל חברתית בעולם, אבל בלי למצמץ הוא אמר שהוא יכול גם לשחק כזו דמות ושבדיוק בשביל זה הוא שחקן. אני פחות האמנתי שזה אפשרי אבל אחרי האודישן כבר השתכנעתי.
אחרי זה, במשך ימים, הוא עקב אחרי מולי המקורי, שאומנם חזר בתשובה אבל המשיך להאכיל את החיות בגן החיות התנ"כי, גנב ממנו את ההליכה, את כל מנעד הג'סטות שלו, ואפילו את הדיבור המהוסס שלו, עד שבצילומים הוא כבר היה יותר מולי ממולי ונתן תפקיד קורע ומשכנע להפליא, למרות שאני לא אובייקטיבי. זאת ממש לא הייתה דמות טיפוסית לאלון לשחק, אבל מה שהיה כל כך יוצא דופן אצלו היה שהוא הרגיש בנוח ואפילו אהב להיות מחוץ לאזור הנוחות שלו. זה רק הדליק אותו יותר".
הסרט מגולל את סיפורו של הנער זאזא, שגונב כספים ממשפחתו כדי לקנות קלפים לאלבום הקלפים שהוא ממלא, בדומה לחבריו. אבוטבול נבחר לגלם בסרט את אביו של זאזא, ולצורך התפקיד הוא למד גיאורגית.
"מעבר לזה, הוא היה שחקן חופשי ולא מקובע, לא היה אצלו טייק אחד שדומה למשנהו, הוא לא חזר על עצמו. בכל טייק מחדש הוא העניק לי אפשרויות בחירה שונות ומגוונות כבמאי בחדר העריכה, שיחק בווליומים ובאנרגיות שונות את אותה הסצינה. האמת היא שלא הייתי צריך להגיד לו מה לעשות; הבן אדם הגיע מוכן לחלוטין וסיפק את הסחורה מהרגע הראשון.
"עברתי את האודישן אצל אלון אבוטבול. התחבקנו ונסעתי הביתה. את הערב הזה לא אשכח לעולם, הוא היה מהערבים המכוננים בחיי. אם יש מי שלימד אותי לביים שחקנים זה אלון".
"האסונות של נינה" היה הסרט הישראלי הראשון שהשתתף בפסטיבל הסרטים סאנדנס, זכה בפסטיבל הקולנוע ירושלים בפרסי התסריט, הצילום והשחקנים והיה לסרט היחיד, עד כה, שזכה ב-11 פרסי אופיר. אבוטבול עצמו זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר.
"אלון ואני שיחקנו יחד שלוש פעמים", אומרת איילת זורר. "זה התחיל בהצגת הילדים כשהיינו בשנות ה-20 לחיינו, המשיך ב'האסונות של נינה', והסתיים ב'רק כלבים רצים חופשי' ב-2007. שלוש יצירות שונות, שלושה מפגשים, וכל אחד מהם העמיק את ההיכרות בינינו.
"יש רגעים במשחק שבהם אתה שוכח את עצמך לחלוטין. אתה נטמע בדמות, נסחף אל תוך ההתרחשות, ובו בזמן נשאר מודע לכל פרט שמתרחש סביבך. זה מצב נדיר, פרדוקסלי, וכדי שהוא יתקיים, חייבים פרטנר או פרטנרית שמבינים את זה, כאלה שמוכנים להיעלם בתוך התפקיד, אבל שומרים כל העת על מודעות, על גבולות ברורים, על ההבחנה שבין השחקן לדמות.
"מול אלון לא היה צורך לדאוג. הגבולות תמיד היו שם, ובתוכם הייתה חירות מוחלטת להפתיע. הייתה אמת שנוצרה בין 'אקשן' ל'קאט'. אם הסיפור דרש אהבה, אז הייתה אהבה. אם הוא דרש אלימות, אופל או כאב, הם היו שם במלוא עוצמתם, ותמיד מתוך אמון, דיוק וקריצה. זו הייתה חוויה נדירה של משחק.
"אבל הרגע האישי ביותר שלי עם אלון לא התרחש מול מצלמה. כמה חודשים לפני מותו עמדנו בסטודיו שלו. המקום היה רווי צבעים, ריח של עץ ושל צבעי שמן. סביבנו ניצבו ציורים צבעוניים לצד עבודות בשחור-לבן. כל ציור הבעה כנה של מצב נפשי, כאילו הסתיר סוד ובו בזמן ביקש לגלות אותו. על חלק מהסודות האלה דיברנו.
"היינו אמורים לשחק יחד עוד פעם אחת. אני חושבת איך היינו נראים היום על הסט, שני שחקנים בגיל העמידה, נפגשים שוב אחרי כל השנים. היה יכול להיות מושלם. האפשרות הזאת כבר לא תתגשם. אבל כל מי שזכה לעמוד מול אלון על במה, מול מצלמה או אפילו רק ליד כן הציור שלו, נושא איתו משהו מן הנוכחות הנדירה שלו. ואני ביניהם".
"העבודה איתו הייתה נעימה מאוד. הוא בא מוכן ועמד מצוין בזמנים. לאורך כל העבודה על הסט השחקנים הקשיבו זה לזה, ולא רק לי כבמאי. לעיתים הם אפילו הקשיבו זה לזה יותר מאשר לי. לא נתתי לאלון לאלתר באופן חופשי, הוא פתר בדרכו שלו כמה סצינות שלא הצלחנו לפתור קודם לכן - זו הייתה הדרך הייחודית שלו לעצב את הדמות". על תפקידו זה זכה אבוטבול בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים ירושלים.
"העבודה עם אלון הייתה מדהימה. הוא היה שחקן מפתיע, שבכל טייק מחדש חיפש להביא משהו אחר", מספרת השחקנית והתסריטאית ענת ברזילי, שגם גילמה בסדרה את אחת מנשותיו של שבתאי. "יש יוצרים שזה יכול להלחיץ אותם, אבל אני פשוט נהניתי מזה. כיוצרת של הסדרה, היה מרתק לראות איך אלון מחיה את החומרים שכתבתי בצורה מפתיעה ומביא איתו פנים חדשות לכל סצינה. מעבר לזה, הוא היה איש חם, חכם ומאוד מפרגן. ברגע שלוקחים שחקן כמוהו, מקבלים את החבילה המלאה. הוא לא נשען שם על המשבצת של הגבר החתיך. הכריזמה שלו עבדה שם מעבר למילים, מעבר לפילוסופיה ולרוחניות שממכרת צעירים. בסצינות המשותפות של שנינו, לעיתים קרובות פשוט השאירו את המצלמה פועלת ואנחנו המשכנו לשחק גם אחרי שהטקסט הכתוב הסתיים. אחר כך, בעריכה, פשוט חתכנו את מה שרצינו".
"כשאתה מגיע לסט בסדר גודל כזה, אתה מבין מיד שאתה חלק ממשהו היסטורי", אמר אבוטבול בעבר. "כריסטופר נולאן הוא גאון, והדיוק שלו על הסט הוא פשוט מטורף. לצלם את סצינת המטוס האייקונית הזו, כשתלויים באוויר בגובה עצום עם אפקטים אמיתיים ולא רק מסך ירוק, זו הייתה חוויה פיזית אדירה ומטלטלת. בשבילי, לשחק דמות שמניעה את כל העלילה של שובר קופות כזה, ועוד מול שחקן טוטאלי כמו טום הארדי, היה פשוט הגשמת חלום מקצועי מזוקק".
בעלילת הסדרה הוא מגלם גרסה קומית של עצמו: כאשר יעל אבקסיס חוזרת לארץ כדי לשחק בסדרה של רועי כפרי, היא פוגשת על הסט את אבוטבול, שמנסה לעזור לה להשתלב ביצירה שהיא לא מבינה, ועל הדרך מסייע לה לגשר על פער הדורות בינה לבין בנה וכל הדור הצעיר והלא ברור שלו. על הופעתו בסדרה זו זכה לאחר מותו בפרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר בסדרה קומית.
התרעות פיקוד העורף