הבשורה הגדולה היא שמארוול מפסיקה לרדוף אחר תסבוכות עלילתיות מורכבות מדי של יקומים מקבילים. במקום זאת, היא מעניקה למעריצים את מה שכבר מזמן לא קיבלו: אקשן קומיקס טהור, רגעים מבדרים וצוות שחקנים שנהנה מכימיה מצוינת.
הולנד מצליח להעניק משקל אמיתי לעייפות, לכעס ולמחיר הנפשי של הבחירה הזאת, בלי לאבד את ההומור והפגיעות שהפכו אותו לספיידרמן מוצלח מלכתחילה.
הרגעים שבהם ברנת'ל והולנד חולקים את הפריים הם ללא ספק מהחלקים החזקים, המחשמלים והמהנים ביותר בסרט. בדומה לזיווג המוצלח של דדפול-וולברין נדמה שמארוול מצאו כאן פוטנציאל שעוד אפשר לסחוט לקראת ההמשך. טבילת האש של ברנת'ל ביקום הקולנועי של מארוול לא הייתה מוצלחת היא הייתה הברקה.
גם זנדאיה מעניקה לסרט ממד רגשי שחסר לרבים מסרטי מארוול האחרונים. הנוכחות המאופקת והבוגרת שלה מאזנת את הרעש שמסביב ומזכירה שהסיפור של ספיידרמן עובד בצורה הטובה ביותר כאשר מאחורי המסכה, האפקטים והקרבות עומדים יחסים אנושיים אמינים.
החיבור בין הדמויות המרכזיות משרת היטב את החזרה לשורשים המחוספסים של חוברות הקומיקס הקלאסיות, הן מבחינת סגנון הצילום והן מבחינת פלטת הצבעים והאווירה.
הסרט מוריד את הצופה מגובה הגלקסיה היישר אל המאבקים העירוניים המיוזעים של ניו יורק: גורדי שחקים, ענני עשן על גגות, אתרי בנייה נטושים, סמטאות חשוכות, ניידות משטרה, מרדפים ובעיקר - המון חיכוך עם האוכלוסייה המקומית.
אחרי אינספור איומים קוסמיים, נחמד לראות שוב גיבור-על שנאלץ להתמודד עם הסכנות שמחכות ממש מעבר לפינה ונחשף לדיאלוגים עם אנשים נורמטיביים, ללא כוחות-על או מוצא מעולם אחר, ברחובות ולא במגדלים או ספינות חלל חייזריות.
בזמן שהמעניש גונב את הסרט, האלק מרגיש תלוש
ההופעה שלו כאן חיוורת ולא באמת מתיישבת עם הטון והנרטיב של הסרט. היו עושים בחוכמה מארוול לו בחרו לשלב דמות שלא מתחברת לנוקמים הישנים וממשיכים עם הקו הכללי שבחרו. עם זאת, כל מי שהתגעגע ל"האלק סמאש" הנוסטלגי עדיין ייהנה מסצנת האקשן שבה הוא מופיע.
אחת מנקודות השיא של הסרט היא סצנת הקרב בין ספיידרמן ללוחמי "היד", שמסתמנת כאחת מסצנות האקשן המרשימות ביותר שנוצרו מאז ראשית היקום הקולנועי של מארוול. העריכה חדה, הצילום מדויק, התאורה ופלטת הצבעים מעניקות לכל מכה משקל, והשימוש המדוד בהילוך איטי הופך את הרצף לחגיגה קולנועית אמיתית. לרגעים, הסצנה מחזירה למסך את התחושה של ימי השיא הגדולים של מארוול - כשהאקשן לא היה רק גדול ורועש, אלא גם יצירתי ומעורר התלהבות.
השילוב בין פעלולים פיזיים, תפאורות מוחשיות וצילום שמאפשר להבין את המרחב הופך את הקרבות לא רק לגדולים יותר, אלא גם לברורים ומספקים יותר. סצנות הפעולה מבוימות ומצולמות היטב ומחזירות למסך משהו מהאנרגיה של "הקרב על ניו יורק" האייקוני, שאף זוכה לאזכור ישיר ומודע לעצמו במהלך העלילה.
האקס-מן ודור חדש של צופים
לאחר שחבורת האקס-מן חזרה רשמית לידי מארוול, הסרט מתחיל לרמוז על המקום המרכזי שהמוטנטים עשויים לתפוס בעתיד היקום הקולנועי. הרמזים אינם משתלטים על העלילה, אך מסמנים מעבר הדרגתי מעידן המולטיוורס לשלב הבא - המיוטנטוורס.
אחרי וולברין ב"דדפול & וולברין" וביסט (החיה) ב"המארוולס", אנחנו ממשיכים לקבל דמויות מהעולם של פרופסור X, כשברקע ממשיכה הסדרה המצוינת "X-Men '97" בדיסני פלוס לחזק מחדש את המותג.
ספיידרמן מוצא את מקומו ביקום החדש
אחת הסצנות מבהירה את חלוקת התפקידים הזאת בעדינות, בלי לחשוף פרטים מהותיים מהעלילה. המסר ברור: פיטר פארקר כבר אינו מנסה להיות היורש של איירון מן או להשתלב בכל מחיר בקרבות על גורל היקום. הוא חוזר להיות המגן של הרחובות בסביבה האורבנית של ניו יורק.
זהו שינוי מבורך, בעיקר בזכות החזרה לדינמיות המזוהה כל כך עם הדמות: הקורים שנשלחים מעלה והתנועה האקרובטית מבניין לבניין. אנחנו אפילו מקבלים סצנות נוסטלגיות סטייל סופרמן ולואיס, כאשר ספיידרמן מעביר את אהובתו מרי ג'ין ממקום למקום באמצעותם.
שורה תחתונה: האם הסרט שווה את הכרטיס?
כל מי שמחפש חוויית קומיקס טהורה, שאינה מסתבכת יתר על המידה ומחזירה אותנו לימים התמימים והמהנים יותר של הז'אנר, יהנה מ"ספיידרמן: יום חדש" אפילו שהאורך שלו הוא על גבול הבלתי נסבל.
הסרט אינו מחפש להמציא מחדש את הז'אנר, אבל אחרי השנים האחרונות, עצם העובדה שהוא מהנה, ממוקד, יודע לנצל היטב את הגיבור שלו ואת צוות שחקני המשנה, ומספק טוויסט פשוט ומדויק - היא הישג לא מבוטל.
גם סצנת הפוסט-קרדיט אינה מצליחה לעורר סקרנות כפי שעשו הסצנות הללו בעבר, וחבל שמארוול החליטה להחליש את אחד הכלים האפקטיביים ביותר שלה בבניית ציפייה לסרטים הבאים.
אבל את הדיון על עתיד המותג אפשר לשמור ליום אחר. נכון לעכשיו, ספיידרמן חזר לרחובות - ושם, בין גורדי השחקים לרמזורים, הוא מרגיש שוב בבית.
התרעות פיקוד העורף