"הסרט היה ייצוג אמיתי של הרגשות שלי", סיפר בעבר ריינר. "היה בו הומור, הייתה בו נוסטלגיה, אבל הייתה בו גם מלנכוליה. הוא תפס את החלון הצר הזה שבו אתה כבר לא ילד, אבל עוד לא מבוגר, ואתה מבין בפעם הראשונה שהעולם מסביבך יכול להיות מקום כואב מאוד. זה סיפור על הרגשות שלי כילד. עשיית הסרט הייתה גם תהליך ההתבגרות שלי, כפי שהייתה עבור גיבורי הסרט".
לא משחק - המציאות
"ליין היה מעורב בפרויקט ואף החל לעבוד על הסרט, אבל הוא בדיוק סיים את 'תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים' והיה תשוש לחלוטין, אז האולפן שלח לי את התסריט", סיפר ריינר. "חשבתי לעצמי שיש שם דמויות נהדרות ודיאלוגים מצוינים, אבל לסרט אין שום פוקוס. ביליתי ארבעה ימים בנסיעות חסרות מטרה ברחבי לוס אנג'לס, מנסה למצוא דרך לגרום לזה לעבוד. זה ממש עשה לי כאבי ראש.
"ואז הבנתי: בגרסה המקורית של התסריט, וגם בספר, הסיפור התפזר בין כולם והתמקד בעיקר בדמות של כריס, בן למשפחת עבריינים. אמרתי למפיקים: 'הפוקוס חייב לעבור לגורדי'. גורדי הוא הילד שאבא שלו לא מעריך, ילד שמרגיש בלתי נראה. ברגע שהבנתי שזה הסיפור - ילד שמחפש את הערך העצמי שלו - הבנתי שזה בעצם הסיפור שלי. ככה הסרט הפך להיות הדבר הכי אישי שעשיתי".
צילומי הסרט החלו בקיץ 1985 ונמשכו קצת יותר מחודשיים. העיירה הקטנה בראונסוויל שבאורגון שימשה כתחליף לקאסל רוק הבדיונית בזכות האווירה האמריקאית הישנה, ולא מעט תושבים מקומיים זכו להשתתף בסרט כניצבים. אחת הסצינות הזכורות ביותר - כשארבעת הנערים מנסים לחמוק מרכבת מתקרבת - צולמה מעל אגם בריטון שבקליפורניה. כדי ליצור תחושת סכנה אמיתית, יוצרי הסרט צילמו מזוויות שהעצימו את קרבת הרכבת.
"הצופים לא מבינים, אבל בסצינת הרכבת היינו מבועתים באמת - ולא בגלל הרכבת, אלא בגלל רוב!", סיפר ויטון. "הרכבת הייתה רחוקה מאוד והשתמשו בעדשה טלסקופית שגרמה לה להיראות קרובה אלינו, אבל אנחנו היינו אמורים לרוץ בטירוף ולבכות. כיוון שהיינו ילדים, פשוט צחקנו ולא הצלחנו להיכנס לאווירה. בשלב מסוים רוב איבד את הסבלנות, יצא מהמכונית וצרח עלינו: 'אם אתם לא רצים עכשיו כאילו החיים שלכם תלויים בזה, אני קורע אתכם!'. נבהלנו ממנו כל כך שהתחלנו לבכות באמת, וזו בדיוק הריצה המטורפת שרואים בסרט".
ילדים כפי שהם
"היינו בדיוק כמו הדמויות שלנו", סיפר בעבר פיניקס. "לפעמים היינו שוכחים בכלל שהמצלמות עובדות. היינו פשוט ארבעה ילדים שמשוטטים בטבע, מעשנים סיגריות צמחיות מזויפות, מקללים ומדברים על החיים. רוב לא ביקש מאיתנו לשחק - הוא פשוט ביקש מאיתנו להיות אנחנו. עבורי, כריס צ'יימברס לא היה תפקיד, הוא היה החלק הכי אמיתי שבי באותו קיץ".
באחת הסצינות המרגשות בסרט, כריס נשבר ומבכה בדמעות את העובדה שאיש לא מאמין שהוא יצליח בחיים בגלל המוניטין של המשפחה שלו. "רוב אמר לי לפני הצילומים של הסצינה הזו: 'תחשוב על פעם אחת שבה מבוגר שאתה סומך עליו אכזב אותך בצורה הכי כואבת שיש'", פיניקס אמר פעם. "צללתי לתוך המקום הזה, וזה פשוט פירק אותי. הדמעות שרואים שם היו אמיתיות לחלוטין. כשהסצינה נגמרה, הייתי כל כך נסער שרוב פשוט בא, חיבק אותי חזק-חזק ולא עזב עד שנרגעתי".
"כשריינר בחר בשיר שלי כשיר הנושא של הסרט הוא העניק לי מתנה עצומה וחיים חדשים לגמרי", סיפר לימים קינג. "פתאום דור חדש לחלוטין של ילדים, שאפילו לא נולדו כשהקלטתי אותו לראשונה, התחילו לצעוד ברחובות ולשיר אותו. השיר הזה תמיד היה על אהבה ומחויבות, אבל הסרט הטעין אותו במשמעות חדשה ועמוקה. הוא נעשה המנון של חברות נעורים ושל הגעגוע לזמן שלא יחזור".
"אני והחבר'ה" הוקרן לראשונה בבתי הקולנוע בארצות הברית ב-8 באוגוסט 1986, בהפצה מוגבלת, ולאחר כשבועיים יצא להפצה רחבה. למרות תקציב צנוע יחסית, 8 מיליון דולר, הסרט היה להצלחה גדולה וגרף יותר מ-52 מיליון דולר בצפון אמריקה. הוא גם היה מועמד לאוסקר בקטגוריות הבימוי והתסריט המעובד.
"אני והחבר'ה" היה נקודת מפנה באופן שבו הוליווד מתבוננת בילדות ובהתבגרות: במקום להציג את עולם הילדים כתמים ומצוחצח, ריינר העז להראות ילדים כפי שהם - פגיעים, מבולבלים, מצחיקים ולעיתים אכזריים. הוא שילב בין הרפתקה לנוסטלגיה, אך מתחת למסע בעקבות גופה נמצא סיפור עמוק יותר על הפצעים שכל ילד נושא איתו.
התרעות פיקוד העורף