איש העכביש הוא כזכור האלטר-אגו של פיטר פארקר, צעיר שלא הצליח לאחוז בשני הכובעים: גם להציל את העולם וגם לנהל חיים נורמליים. הסרט הקודם הסתיים באופן טרגי, עם טוויסט סטייל "שמש נצחית בראש צלול", שבו ד"ר סטריינג' מטיל כישוף הגורם לעולם לשכוח מקיומו של פארקר. זה תקף גם לחברו הטוב נד ולאהובתו אם-ג'יי, בגילומה של זנדאיה, שבדיוק התחתנה עם הולנד במציאות.
פארקר לא שוכח אותם, וממשיך לחשוב עליהם. השניים מסיימים את חוק לימודיהם ב-MIT, עוזבים את בוסטון האפרורית וחוזרים לעיר מגוריו ניו יורק, מה שמאפשר ל"ספיידרמן: יום חדש" למקם את העלילה במרחב האורבני הסואן. זו עיר גדולה, ובכל זאת גורלותיהם של שלושת החברים משכבר הימים מצטלבים.
הסרט מתפרש על פני כשעתיים וחצי, שעוברות מהר. הוא דוחס לתוכו אירועים, תמות וסגנונות שהיו יכולים להספיק לעונה שלמה של סדרה אחת לפחות בדיסני פלוס. יש פה הכל מכל, שלא יחסר: מסצינות אומנויות לחימה סטייל "נמר, דרקון", ועד מתח פסיכולוגי שנכנס לתודעתו של הגיבור כמו ב"באקרומס". רוב הזמן זה עובד, גם אם התוצאה מעט דחוסה ולעיתים צולעת.
לפי הדיווחים, היא והולנד לא היו שבעי רצון מן התסריט המקורי של "ספיידרמן: יום חדש" ודרשו לקחת אותו לכיוונים יותר בוגרים ועמוקים. המפיקים נענו לבקשתם והביאו את קוריצקס כדי לשכתב אותו כרוחם של הכוכבים היומרניים. התוצאה שוחה במים עמוקים, ומאפשרת לפארקר/ספיידרמן ולשאר הדמויות לפלרטט עם הצד האפל שלהן, ואפילו לחבק אותו. הסרט מעלה שלל שאלות כבדות משקל על האני והאחר, הגלוי והנסתר, הטוב והרע, ומתמודד עם שאלה אחת לא נעימה במיוחד - האם בני אדם הם מפלצות? לרגע אפילו נראה שהוא עומד לענות על כך בחיוב.
אך כל זה אינו גורע מן ההנאה מ"ספיידרמן: יום חדש", שהוא בסך הכל כיפי ומוצלח מאוד - ובא לי לצפות בו שוב. זה כנראה גם לא יפריע לו לשבור קופות כמו קודמיו, שהרי איש העכביש תמיד היה אחת המניות הבטוחות של מארוול. את "האודיסיאה 2" כנראה שלא נקבל, אבל עוד סרטים עם ספיידרמן? ועוד איך.
התרעות פיקוד העורף