"כשהתחלתי לברר איך זה עובד בישראל, הבנתי שחברות ההפקה כמעט לא נוגעות בתסריטים שלא עברו קודם דרך הקרנות", הוא מספר. "וכשפניתי לקרנות, הבנתי מהר מאוד שלא רק שהדרך ארוכה, גם הז'אנרים שמעניינים אותי כמעט לא קיימים שם".
"אני מסתכל על סרט כמו על נכס מניב", הוא אומר. "הוא לא נגמר כשהוא יורד מהקולנוע. אפשר למכור אותו לסטרימינג, אחר כך למכור אותו שוב, אחר כך למכור רימייק, אחר כך זכויות שידור. אם בונים את זה נכון, סרט ממשיך לייצר הכנסות גם שנים אחרי שהופק".
זוהי נקודת המוצא של מסיקה, והיא גם הסיבה שהסיפור שלו חורג הרבה מעבר לעולם התרבות. בזמן שתעשיית הקולנוע הישראלית נשענת ברובה על תמיכה ציבורית באמצעות קרנות הקולנוע, הוא מבקש להכניס אליה מושגים שמוכרים יותר למשקיעים מאשר ליוצרים: תשואה, קניין רוחני, פורטפוליו, סקייל ואקזיט.
"הקולנוע הישראלי תקוע במודל סוציאליסטי", קובע מסיקה. "המדינה מעבירה עשרות מיליוני שקלים לקרנות, שמחלקות כסף ליוצרים - אבל אין מספיק תמריץ לחשוב איך מחזירים את ההשקעה או איך בונים תעשייה שמייצרת רווח. אני רוצה להראות שאפשר לעבוד אחרת, כמו עסק".
מסיקה, לעומת זאת, טוען כי דווקא המודל הזה יצר קיפאון. לדבריו, רוב ההפקות המקומיות מתמקדות בדרמות משפחתיות, חברתיות או פוליטיות, בעוד ז'אנרים שלמים כמו מתח, אימה ופעולה כמעט שאינם מיוצגים.
"הבעיה היא לא שאין כסף", הוא מפתיע. "דווקא יש כסף. אבל הוא זורם דרך מערכת שלא באמת מתמרצת לחשוב במונחים של קהל, של הכנסות ושל בניית שוק. אני רוצה להראות שאפשר להקים חברה שהמטרה שלה היא להרוויח כסף מסרטים, בדיוק כמו שכל עסק אחר רוצה להרוויח מהמוצר שלו.
"אני לא רוצה לחנך את הקהל - אני רוצה לבדר אותו. בידור לא חייב להיות שטחי. 'שתיקת הכבשים' הוא סרט בידורי, אבל הוא גם חכם. גם 'ספיד' הוא סרט עם רעיון פשוט שכל העולם מבין. אני מחפש בדיוק את הסרטים האלה, שאפשר להסביר בשני משפטים, ושעובדים בכל שפה".
לא רק "טיטאניק"
מבחינת מסיקה, רעיון הוא רק השלב הראשון. המבחן האמיתי הוא להפוך אותו לעסק. כבר היום החברה נמצאת בשלבי הפקה של סרטה הראשון - מותחן מצומצם בתקציב של כחצי מיליון שקל.
כל הדוגמאות האלה, הוא אומר, מוכיחות שסרט אינו חייב להיות עתיר תקציב כדי להפוך להצלחה מסחרית. "אנשים חושבים שכל סרט צריך להיות 'טיטאניק'. אבל 'המסור' מתרחש כמעט כולו בחדר אחד. הרעיון הוא מה שמוכר את הסרט, לא מספר הפיצוצים".
זו גם הסיבה שהסרט הראשון של סרטי גרינגו לא יהיה סרט פעולה עתיר תקציב, אלא מותחן אינטימי המבוסס על רעיון פשוט ומעט לוקיישנים. "הקונספט הוא הכל. אם אפשר להסביר את הסרט בשני משפטים והוא נשמע מעניין, יש סיכוי טוב שהוא יעבוד גם בישראל וגם בעולם".
מבחינת מסיקה, הסרטים עצמם הם רק תחילתו של המהלך. "אם הסרט מצליח, הוא יכול להכניס כסף בקולנוע, אחר כך בנטפליקס, אחר כך באמזון, אחר כך ברישוי למדינות אחרות. ואם הוא באמת מצליח, אפשר למכור רימייקים, משחקים, מוזיקה ומוצרים נלווים. בדיוק כמו שעושים בהוליווד".
המודל שהוא מתאר אינו נשען רק על הצלחתו של סרט בודד, אלא על בניית ספריית נכסים שתמשיך לייצר הכנסות לאורך שנים. מבחינתו, סרט אינו מוצר חד־פעמי אלא נכס שניתן למצות שוב ושוב בערוצי הפצה שונים ובפלטפורמות שונות.
הביקורת של מסיקה אינה מופנית כלפי עצם התמיכה הציבורית בקולנוע, אלא כלפי המנגנון שלדבריו נבנה סביבה. לטענתו, הבעיה אינה מחסור בכסף, אלא האופן שבו הוא מחולק והיעדים שהוא משרת.
אלא שמסיקה סבור שגם אם הרעיון הזה היה נכון לפני 20 שנה, היום הוא נכון הרבה יותר. לדבריו, מהפכת הסטרימינג שינתה לחלוטין את הכלכלה של תעשיית הקולנוע. אם בעבר הצלחתו של סרט נמדדה כמעט אך ורק במספר הכרטיסים שמכר בקופות, כיום עומדים בפניו מסלולי הכנסה נוספים.
"בסוף, אני מסתכל על סרט כמו על דירה שמכניסה שכירות", הוא מדגים. "הוא יוצא לקולנוע, אחר כך עובר לנטפליקס, אחר כך אפשר למכור אותו שוב, אחר כך לשירות אחר. גם עשרים שנה אחרי שהפקת אותו הוא יכול להמשיך להכניס כסף".
בעיניו, זו בדיוק הנקודה שבה קולנוע מפסיק להיות מוצר חד־פעמי והופך לנכס כלכלי. מסיקה יודע שהמודל שהוא מציע נשמע שאפתני, אולי אפילו יומרני. גם בעולם הקולנוע האמריקאי, שבו פועלים אולפנים עם תקציבי עתק, לא כל סרט מצליח. להפך. רובם אינם מחזירים את ההשקעה. מבחינתו, דווקא זו הסיבה לחשוב כמו משקיע ולא כמו יוצר של סרט בודד.
"אם יש לי עשרה סרטים, אני לא צריך שכולם יהיו הצלחות", הוא מסביר. "אני צריך שאחד או שניים יהיו להיטים מספיק גדולים כדי לכסות על היתר. בדיוק כמו בקרן הון סיכון. אף אחד לא מצפה שכל סטארט־אפ יהיה יוניקורן. מספיק שאחד מהם יצליח באמת".
לא הימור - השקעה
"אני לא מקים חברה בשביל להפיק סרט אחד", מסכם מסיקה. "אני בונה ספריית נכסים. כל סרט הוא עוד נכס, עוד זכויות יוצרים, עוד IP. ככל שהספרייה גדלה, גם הערך של החברה גדל".
במילים אחרות, הערך אינו טמון רק בהכנסות שכל סרט יניב בשנה הראשונה, אלא במאגר הקניין הרוחני שיצטבר לאורך זמן. זה מודל מוכר בעולם המדיה הבינלאומי, שבו ספריות תוכן נמכרות במאות מיליוני דולרים, אך כמעט שאינו קיים בקולנוע הישראלי, שבו רוב ההפקות נולדות כפרויקט בודד ומסתיימות עם סבב ההפצה.
ובכל זאת, בישראל כמו בישראל, ממודל הנתמך בכספי ציבור למודל הנשען על הון פרטי זה לא דבר שקורה בן לילה, וגם גיוס משקיעים לתחום שנתפס עתיר סיכון הוא לא משימה פשוטה.
"אנשים רגילים לחשוב שסרט הוא הימור, אני מנסה לגרום להם להסתכל עליו כמו על השקעה. השקעה עם סיכון, אבל גם עם פוטנציאל לתשואה.
"אני לא נלחם בקרנות, ואני גם לא חושב שצריך לסגור אותן," מבהיר מסיקה. "תמיד יהיה מקום לקולנוע אומנותי. אני פשוט רוצה שתהיה גם עוד אפשרות. שתקום בישראל תעשייה שיודעת לייצר גם קולנוע מסחרי, שמדבר לקהל רחב, שמייצר רווחים ושאפשר לבנות ממנו חברה".
התרעות פיקוד העורף