וויליאמס הוא מסוג הקומיקאים הנדירים שהיכולת שלהם להצחיק לא מסתכמת באמירת בדיחות או בעשיית מחוות מוגזמות. הקומדיה של וויליאמס נבעה בין היתר מהיכולת הפיזית והרגשית שלו לשנות מצבים בבת אחת ולהפיק כל קול אפשרי מהגרון. התפקידים והמערכונים שלקח בהם חלק לאורך הקריירה, ובעיקר בשיאו בסוף שנות ה-80 ושנות ה-90, היו בית ספר לעבודת משחק שלוקחת בחשבון כל פרט בגוף ובנפש.
לאורך הדמויות שגילם, וויליאמס אהב להיות זה שלא שייך, שמוצא את עצמו מול מערכת שלא תואמת אותו. בין אם הגיע לעמדה הזאת מתוך כוח ("שבי אחריו", "ויל האנטינג") או מתוך חולשה ("התעוררות").
וויליאמס אהב לגלם דמויות שמבוססות על אנשים אמיתיים, כאלה ששינו את התפיסה ביחס לתחומים שונים (הנוירולוגיה, הרפואה והחינוך), אבל השינויים עצמם לא עניינו אותם. הרצון להכניס את ההומאניות אל תחומים שסבלו מקיבעון מחשבתי, לא עמד במוקד הדמויות שגילם. אלה תמיד התעניינו במקרה פרטי - מטופל או תלמיד, אותו רצו לכוון אל הדרך הנכונה. הדרך לשינוי תפיסתי תמיד עברה דרך התמקדות בדמות אבודה בעלת פוטנציאל שמחפשת כיוון.
רובין וויליאמס לא כיוון אל הנצח. המשחק שלו נותן את התחושה שהוא עושה זאת למען הצופה ולא מנסה לחקוק את הכוכב בשדרה של הוליווד. ההנאה הגדולה שלו מהמשחק, זאת שאולי גם עלתה לו בחייו כשכבר החל להיות דמנטי, נשפכת מהמסך בכל שניה שהוא מופיע. האבל על מותו הוא גם אבל על היכולת לומר דברים ברורים על המציאות, להיזכר בעבר ולבכות עליו בלי להתבייש. הקומיקאי שנלחם בציניות אמנם הלך לעולמו לפני 12 שנים, אבל החיוך השובב שלו, זה שדרכו השתקף האמון באדם, באמת ובטוב, ממשיך להתקיים גם היום.
התרעות פיקוד העורף