"סוף רחוב האלון" נפתח בפיקניק שכונתי בפרבר אמריקאי טיפוסי. השמש זורחת, המשפחות מחייכות חיוך מעט רחב מדי והכול נראה כאילו נשלף מתוך פרסומת לחלום האמריקאי. אלא שהמעטה המושלם נסדק במהרה: ההורים לא תמיד מסתדרים, השכנים מעצבנים, הכלב מתפרע והילדים חוששים שהוריהם עומדים להתגרש. כבר מהרגעים הראשונים ברור שהסרט לא באמת מעוניין למכור לנו את הפנטזיה הפרברית אלא להשתעשע בפירוקה.
הסרט אינו ממהר להכריז באיזו שנה מתרחשת העלילה, אלא סומך על הצופה שיזהה זאת באמצעות אוסף של רפרנסים וסימנים תרבותיים מוכרים. כמו לא מעט יצירות נוסטלגיות מהשנים האחרונות, נדמה לעיתים שהתקופה עצמה פחות מעניינת אותו מהדימוי שכבר נבנה לה בתרבות הפופולרית. במקום לשחזר את שנות ה-80, הוא משחזר את האופן שבו הקולנוע והטלוויזיה של ימינו לימדו אותנו לזכור אותן.
אותה נטייה להישען על סימנים מוכרים במקום לבנות משהו בעל עומק ממשיכה גם בעיצוב המשפחה. יש לנו אב שמתחמק משהייה בבית ומשיחות עם אשתו, אם שאינה מרוצה מחייה ונמלטת אל עולם הכתיבה והספרות, בת בכורה שמשמשת רוב הזמן כעציץ, מלבד חיבתה לחלל ולאסטרונומיה, ונער בן 13 שעושה שטויות עם חבריו. כולם מקבלים מאפיין או שניים שאמורים להפוך אותם לדמויות, אך כמעט אף אחד מהם לא זוכה לעומק של ממש. השטחיות ניכרת גם במערכות היחסים ביניהם, שמתקשות לייצר תחושה של קשר או חיבור רגשי אמיתי.
והכלב המופרע מסצנת הפתיחה? הוא מופיע לפרקים ככלב אמיתי ולפרקים כיצור שנראה כאילו הועתק בגסות ממשחק המחשב "הסימס". כלב אומלל שבאופן אירוני, בתוך כל הזיוף שמסביבו, מתגלה כאחת הדמויות האותנטיות ביותר במשפחת פלאט, ואולי אפילו בסרט כולו.
לאחר למעלה משעה שבה הסרט מראה עוד מאותו הדבר, מופיע באורח פלא מהלך עלילתי מסומן ונוצץ שמסביר את כל ה"למה" וה"איך" של הסרט. גם הצופה וגם הדמויות מבינים מהר מאוד לאן הכול מתכנס, ובקפיצה אחת, ליטרלי, הבעיה כולה נפתרת כדי להשאיר מקום לסגירה אופטימית ונקייה.
מהלך כזה לא מעיד על הרבה דברים טובים, אבל הוא בהחלט מעיד על כתיבה עצלנית וחסרת מעוף, שמותירה את הצופה אדיש ומבולבל כשכתוביות הסיום עולות. נקודת ההתחלה ונקודת הסיום של הסרט מתחברות באופן רשלני, מבלי לספק תשובות ראויות ותוך זניחת הדמויות והמורכבות שהסרט ניסה לבנות סביבן בתחילתו. בסופו של דבר, הסרט מניח על הכול פלסטר בדיוק באותה רוח אידילית ושטוחה שעליה ביקשה סצנת הפתיחה לערער.
ועדיין, הכשלים האלה לא הופכים את הסרט כמכלול לחוויית צפייה רעה. הוא מהנה לפרקים ובהחלט יכול לספק בידור, כל עוד לא לוקחים אותו ברצינות רבה מדי. בניית העולם, סצנות האקשן, ההומור שמבליח מדי פעם ובעיקר האירועים המצערים וחסרי המזל שפוקדים את שלל השכנים בעקבות הגעתם למקום לא ידוע ושורץ בעלי חיים טורפים, מספקים לא מעט רגעים מוצלחים. זה לא סרט שסובלים ממנו, אך גם ההנאה שהוא מציע נותרת מוגבלת.
"סוף רחוב האלון" יכול לקבל מדליית השתתפות על הניסיון שלו להתחרות בסרטים האחרים של הקיץ האחרון. אין ספק שההשקעה, הן בליהוק והן בבחירות האמנותיות, מורגשת מאוד, ולעיתים נדמה שהסרט אפילו מתאמץ מדי להתחבב על קהל הצופים. למרות שהיה רוצה לעמוד בשורה אחת עם יצירות אייקוניות כמו "פארק היורה" ו"דברים מוזרים", הוא יצטרך להסתפק בעוד סימון צפייה בלטרבוקס שיישכח במהרה.
התרעות פיקוד העורף