מה שקרה אחר כך הפך להיסטוריה. אפילו ספריית הקונגרס האמריקאית קובעת שהופעתו של לוגוסי עיצבה במשך עשרות שנים את הדימוי הקולנועי האולטימטיבי של הערפד. הסרט נבחר בשנת 2000 לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארה"ב בשל חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית.
לוגוסי לא היה דרקולה הראשון שהגיע למסך. "נוספרטו" כבר הפחיד את הצופים ב-1922, אבל הוא היה האיש שהעניק לערפד את האלגנטיות שאנחנו מזהים איתו עד היום. במקום מפלצת גרוטסקית בלבד, הוא הציג דמות מהפנטת, מאופקת ומאיימת דווקא משום שלא הייתה צריכה לצרוח או לחשוף שיניים כדי להפחיד. המבט, השתיקות והמבטא האירופאי שלו עשו את העבודה. מכון הקולנוע הבריטי מתאר את הופעתו כאחת הגרסאות המכוננות של הדמות, בעוד סרטו של בראונינג סייע להצית את גל סרטי המפלצות של אולפני יוניברסל בשנות ה-30.
התפקיד שהפך לברכה, אבל גם לקללה
אחד הפרויקטים המזוהים ביותר עם התקופה הזו היה "תוכנית 9 מהחלל החיצון" של ווד, שבו שולבו לאחר מותו קטעים מצולמים של לוגוסי. הסרט, שהפך במשך השנים לקלאסיקת קאלט מסוג אחר לגמרי, יצא רק אחרי שהשחקן כבר לא היה בחיים. גם הרגע הזה זכה לגרסה בלתי נשכחת ב"אד ווד", שהפך את הניסיון הכמעט נואש של ווד להמשיך להשתמש בחומרים שצילם עם לוגוסי לאחד הרגעים העצובים והמצחיקים בסרט.
בסוף הוא נקבר כדרקולה, תרתי משמע
ב-16 באוגוסט 1956 נמצא לוגוסי מת בדירתו בלוס אנג'לס. הוא היה בן 73, וסיבת המוות הייתה התקף לב. העיתון "לוס אנג'לס טיימס" דיווח למחרת על מותו של השחקן.
לוגוסי אמנם לא הצליח לברוח מדרקולה, אבל אולי גם לא היה צריך. התפקיד שסגר בפניו לא מעט דלתות הוא אותו תפקיד שהבטיח ששמו לא ייעלם. 70 שנה אחרי מותו, הסרט מ-1931 עדיין חי, הדמות עדיין מזוהה איתו כמעט אינסטינקטיבית, וכל גלגול חדש של דרקולה נמדד איכשהו גם מולו. וגם כשהוליווד חזרה לספר את סיפורו כמעט 40 שנה לאחר מותו, היא עשתה זאת דרך אותו מאבק בדיוק, עם איש שמנסה להישאר שחקן בזמן שהעולם כבר הפך אותו לדמות. אבל לוגוסי השאיר אחריו משהו נדיר הרבה יותר: דמות שהפכה לחלק מהשפה של הקולנוע.
התרעות פיקוד העורף