זה לא מובן מאליו. לקולנוע הישראלי יש נטייה לעשות סרט "על" נושא מסוים, לקחת נושא ולומר עליו משהו חדש, לעורר מחשבה. "האחד והיחיד שלי" מתרחש במקום ללא שם ואפיון, במנותק מעולם חיצוני של פוליטיקה והקשר תרבותי. גם כשהוא עוסק בנושאים כמו חזרה בתשובה הוא משתדל לוותר, כמעט באופן גורף, על הדיונים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים שאליהם נשאבו סרטים רבים שנעשו בעברית.
העוצמה של הסיפורים היהודיים העתיקים מהם צמח "יהודי טוב", טמונה דווקא בעובדה שלא פעם הסיפור לא מבקש לומר דבר. גם אם הדמויות שלו שואלות שאלות ברומו של עולם, הוא דואג לרתום את הדמויות למסע אסוציאטיבי, שספק אם ידוע כיצד הוא ייגמר מבלי להבטיח להם איזה פשר למה שעובר עליהם. אל האווירה הזאת מנסה "האחד והיחיד שלי" להיכנס, ומצליח כמעט לכל אורכו.
התרעות פיקוד העורף