עלילת הסרט מגוללת את סיפורם של שני צעירים אמריקאים, דייוויד וג'ק, שמטיילים באנגליה ונקלעים בלילה לאזור כפרי מבודד. המקומיים מזהירים אותם שלא לסטות מהדרך (כמובן שהם סוטים) והשניים מותקפים בידי יצור מסתורי. מכאן לנדיס מתחיל לעשות משהו שבתחילת שנות ה-80 עדיין הרגיש מאוד מוזר, אבל גם מקורי: סרט שמסרב להחליט אם הוא סרט אימה, קומדיה או דרמה.
זה לא היה מקרי. לנדיס כתב את הגרסה הראשונה של התסריט כשהיה בן 19 בלבד, שנים לפני שביים את "בית החיות" ו"האחים בלוז". השילוב בין הומור פרוע, אלימות גרפית ודרמה היה חלק מה-DNA של הסרט מהרגע הראשון. מכון הסרטים הבריטי מגדיר אותו עד היום כאחת הדוגמאות המכוננות לאופן שבו אפשר לערבב אימה וקומדיה מבלי שאחד הז'אנרים ינטרל את השני.
שבוע עבודה בשביל שתי דקות שאי אפשר לשכוח
נוטון סיפר בהמשך שהסצנה לבדה דרשה שבוע שלם של צילומים, שבמהלכו בילה שעות באיפור ובמתקנים מכניים בשביל שוטים שנמשכו לעיתים שניות ספורות. בחלק מהאפקטים גופו הוסתר מתחת לרצפת הסט בעוד גפיים מלאכותיות מחוברות אליו מעליה. השיער הונח ביד, והצוות השתמש בכמה גרסאות מתחלפות של הראש והגפיים כדי ליצור את התחושה שהגוף ממש משתנה בזמן אמת.
ואז הגיע האוסקר
כאשר הסרט קיבל שמונה מועמדויות לאוסקר אבל העבודה של טאקר נותרה ללא הכרה, התעוררה מחאה בתעשייה. האקדמיה החליטה בעקבותיה ליצור קטגוריה תחרותית חדשה.
ואז הגיע "זאב אמריקאי בלונדון"
המפלצת שלא הזדקנה
וזה לטעמי ההישג הגדול ביותר של כמה דקות שצולמו לפני 45 שנה. הטכנולוגיה והבינה המלאכותית התקדמו מעבר לכל דמיון, מחשבים מסוגלים היום לייצר מפלצות שאי אפשר היה אפילו לדמיין ב-1981. ובכל זאת, כשאדם בקולנוע מתחיל להפוך לזאב, כולם עדיין מסתכלים לאחור אל ריק בייקר.