ב"פארק היורה" וההמשכונים שלו, הדינוזאורים קמו לתחייה במציאות העכשווית בזכות שיבוט הדנ"א הפרהיסטורי שלהם. ב"סוף רחוב האלון", קורה ההפך: בני האדם חוזרים בזמן בגלל חור תולעת או ממבו ג'מבו שכזה, ומגלים את היצורים שנכחדו בחצר הבית שלהם.
את הקונבנציה הזו, של הגבר שלומד להיות אבא, ראינו באין-ספור סרטים אמריקאיים. "סוף רחוב האלון" משחק איתה קצת, ברוח הימים. כאן זו אם המשפחה בגילומה של האת'וויי, שבתחילה מביעה רצון לפרק את התא הגרעיני, אך אז לוקחת עליו אחריות ונלחמת כדי לשמר אותו. היא הדמות הכי אקטיבית בסרט, והיא מי שעוברת את התהליך הכי משמעותי. האב כאן פסיבי למדי, ולמען האמת לא ברור למה היה צריך שחקן כמו מקגרגור כדי לגלם אותו - ואולי בכוונה הליהוק הזה נועד להסיח את דעתנו.
יש בסרט גם רמיזות לנטייה הלסבית של בתה של הגיבורה, כולל בסצינה היפה שבה הנערה יושבת באוטו ומזמרת את להיט האייטיז הקצת נשכח "ואלרי" (בגרסה המקורית). אך מעבר לכך, המסר כאן שמרני ממש כמו בלהיטים של ספילברג, ומעביר את המסר שהעולם יכול לבוא לקיצו אלף פעם, אבל הכל יהיה בסדר כל עוד המשפחה הגרעינית תישאר ביחד.
מעבר לדינמיקות המשפחתיות וכחלק מהן, רוב הסרט מתאר כיצד הדינוזאורים רודפים אחרי בני האדם שנקלעו לעידן שלהם כדי לטרוף אותם. גיבורינו מנסים להכניע אותם באמצעים מאולתרים כאלה ואחרים כדי לשרוד ולמצוא דרך הביתה.
את הסצינות הללו מתאר "סוף רחוב האלון" בצורה נפלאה: פעם אחר פעם הוא מצליח ליצור ולשמור על מתח, מוצא סיטואציות מעניינות ומפתיעות ומשתעשע עם קלישאות. האפקטים המיוחדים מפליאים להציג את הדינוזאורים בצורה מאיימת, דוחה, מרהיבה, משכנעת ומרשים מכל - מקורית. גם אם ראיתם את כל ההמשכונים של "פארק היורה", בכל זאת מצפים לכם כאן חברים חדשים שכמותם עוד לא ראיתם על המסך.
"סוף רחוב האלון" מותח, מאיים ומפלצתי - אבל לא מדי. לכן הוא נהנה מהגבלת צפייה מתירנית, ובהקרנה שבה נכחתי היו הרבה ילדים. בהחלט נראה שהם נהנו.
גם בחופש הגדול, רוב הסרטים על המסך מיועדים לילדים בלבד או למבוגרים בלבד. המחווה של מיטשל לספילברג היא מסוג התוצרים הנדירים שסבא יכול ללכת אליו עם בתו ועם נכדו, למשל, וגם לא מצריך בקיאות מוקדמת בהומרוס או בקומיקס וכיוצא בכך. "סוף רחוב האלון" לא ישנה את עולם הקולנוע כמו "אי.טי" ו"פארק היורה" בזמנו, אבל כיאה לשמו הוא מצליח להיתלות באילנות גבוהים בלי ליפול מהם.