ב-23 באוגוסט 1926, בדיוק לפני 100 שנה, מת ולנטינו בבית החולים Polyclinic בניו יורק. הוא היה בן 31 בלבד. הקריירה הקולנועית שלו ככוכב נמשכה בקושי חמש שנים, אבל בזמן הקצר הזה הוא הספיק לעשות משהו שהוליווד עדיין מתפרנסת ממנו: להפוך שחקן גבר לאובייקט תשוקה בינלאומי, מותג, פנטזיה, ולבסוף מיתוס.
עד אז הגבר ההוליוודי האידיאלי נטה להיות הגיבור, ההרפתקן, המצחיקן או הקאובוי. ולנטינו היה משהו אחר. הקהל, ובעיקר קהל הנשים, הוזמן להביט בו כפי שהקולנוע כבר ידע להביט בכוכבות שלו.
איטליה ורחבת הריקודים
הסיפור שלו התחיל רחוק מאוד מהשטיח האדום. הוא נולד ב-1895 בשם רודולפו גוליילמי בעיירה קסטלנטה שבדרום איטליה, למשפחה בורגנית יחסית. לכן התיאור הרומנטי שלו כ"ילד עני מאיטליה" אינו מדויק לגמרי. אבל אחרי שהגיע לניו יורק בסוף 1913, בגיל 18, הכסף אכן הלך ואזל.
הוא ניסה את מזלו בעבודות שונות, בין היתר כגנן, ובהמשך מצא את המקום שבו הכישרון הטבעי שלו באמת עבד: רחבת הריקודים. הוא הפך ל-taxi dancer, רקדן שנשכר כדי לרקוד עם לקוחות, והטנגו שלו הפך לכלי המקצועי החשוב ביותר שהיה לו. ולנטינו ניצל את הכריזמה ה"לטינית" ואת יכולת הריקוד כדי לבנות לעצמו שם במועדוני ניו יורק.
לא הרבה אחר כך הוא הגיע מערבה, אל תעשיית קולנוע שעדיין ניסתה להבין מה היא רוצה להיות. בהתחלה הוליווד לא ממש ידעה מה לעשות איתו. המראה הכהה והזר יחסית לסטנדרט האמריקאי של התקופה שלח אותו שוב ושוב לתפקידי נבלים ומאהבים אקזוטיים. עד שהגיעה 1921.
כמה דקות של טנגו הספיקו
פתאום השם "ולנטינו" עצמו כמעט הפך למילה נרדפת למאהב. הדימוי שלו כ-"מאהב לטיני" השפיע במשך דורות על הדרך שבה התרבות הפופולרית תפסה גבריות, מיניות ופיתוי. הוליווד גילתה שאפשר למכור סרט באמצעות גבר שהקהל רוצה לחשוק בו. וזה לא עבר בשקט. אמריקה לא ידעה מה לעשות עם הגבר הזה שנשים העריצו אותו, אבל חלק מהגברים קצת פחות.
ולנטינו נתפס בעיני מבקריו כמעודן מדי, לבוש מדי, מטופח מדי, זר מדי. הוא ענד תכשיטים, טיפח את שערו בקפידה ולא התאים לתבנית הגבר האמריקאי המחוספס שהתקשורת של התקופה אהבה לקדם.
הלעג הגיע לשיאו בקיץ 1926. ה-Chicago Tribune פרסם מאמר מערכת אנונימי שכותרתו "Pink Powder Puffs", שלעג למה שנתפס בעיניו כהתרככות הגבריות האמריקאית, והפך את ולנטינו לסמל שלה. ולנטינו רתח. הוא אתגר את הכותב האנונימי להוכיח מי מהם "גבר" יותר, ואם דו-קרב אינו חוקי, הוא הציע להיכנס איתו לזירת אגרוף.
ובדיוק אז נדמה שהקריירה שלו עומדת לקבל גל נוסף. סרטו The Son of the Sheik החזיר אותו לתפקיד המזוהה איתו ביותר והתקבל היטב. בהקרנת הבכורה בניו יורק הצטופפו אלפי מעריצים סביבו. שבועות ספורים אחר כך הוא כבר היה בבית חולים.
בן 31, בשיא הקריירה
באוגוסט 1926 התמוטט ולנטינו בניו יורק ונזקק לניתוח חירום בעקבות זיהום בכבד. במשך ימים דיווחו העיתונים כמעט ללא הפסקה על מצבו, ומעריצים התקבצו מחוץ לבית החולים וחיכו לעדכונים. ב-23 באוגוסט, בשעה 12:10 בצהריים, הוא מת בגיל 31 כתוצאה מהרעלת דם (ספסיס) ודלקת ברירית הבטן.
ספריית הקונגרס שומרת עד היום עיתונים מאותו יום ומהימים שאחריו: כותרות ענק, דיווחים על מצבו ועל האבל שסחף את הציבור. אפילו לפני עידן הטלוויזיה, הרשתות החברתיות וההתראות בטלפון, מותו של אדם אחד הפך לאירוע תקשורתי בינלאומי. ואז התחיל החלק שהפך את ולנטינו משחקן מת למיתוס.
ניו יורק איבדה שליטה
גופתו הוצבה לצפייה בבית הלוויות Frank E. Campbell במנהטן. ההמונים הגיעו. לא מאות. לא אלפים בודדים. עשרות אלפים. ההערכות לגבי המספר הכולל משתנות, וחלק מהדיווחים ההיסטוריים מגיעים אף לכ-100 אלף בני אדם, אבל אין מחלוקת על התמונות: הרחובות התמלאו, המשטרה הוזעקה, אנשים נדחפו בניסיון להתקרב לארון.
דיווח מ-24 באוגוסט מתאר כ-3,000 איש שנדחקו סביב בית הלוויות באותו רגע, עד שחלון זכוכית גדול נשבר וכמה בני אדם נפצעו. בימים שלאחר מכן זרמו לשם עוד ועוד מעריצים. העיתונות תיארה נשים מתעלפות ואנשים בוכים ברחובות. דיווחים על התאבדויות של מעריצים הופצו בעולם, חלקם כנראה נופחו בידי עיתונים שהבינו היטב איזה סיפור יש להם ביד.
פולה נגרי נכנסת לסצנה
100 שנה אחר כך אנחנו רגילים לכך שמותו של כוכב הופך בזמן אמת לתוכן: תמונות, מחוות, סרטונים, זיכרונות, שמועות ופרשנויות. אצל ולנטינו אפשר לראות גרסה מוקדמת של אותו מנגנון. המוות שלו לא התרחש רק בבית החולים. הוא התרחש בתקשורת.
הוא מת בדיוק בזמן כדי לא להזדקן
52 שנה אחרי, גלי עטרי עדיין שרה על ולנטינו
עצם העובדה ש-52 שנה אחרי מותו עדיין היה אפשר לכתוב בישראל שיר שהשם "ולנטינו" עומד במרכזו אומרת כמעט הכל על עוצמת המיתוס. הוא כבר הפך למילה נרדפת למאהב האולטימטיבי, גבר שהוא פחות אדם ויותר פנטזיה. גם השם שבחרה שמרית אור, "נסיך החלומות", מתאר כמעט במדויק את מה שהוליווד יצרה ממנו. ולנטינו היה אחד הכוכבים הראשונים שהקהל לא רק רצה לצפות בהם, אלא לחלום עליהם.
וזה ההישג הגדול ביותר של הכוכבות שלו: הסרטים שלו הלכו והתרחקו מהקהל הרחב, אבל "ולנטינו" נשאר מושג. אפילו בישראל של סוף שנות ה-70 לא היה צריך להסביר מיהו נסיך החלומות.
לפניו היו שחקנים. אחריו היו אלילים
100 שנה אחרי, רוב האנשים אולי כבר לא ראו סרט מלא של ולנטינו. The Sheik אינו מוקרן בכל סלון, ו-The Four Horsemen of the Apocalypse ודאי אינו להיט סטרימינג. אבל השיטה שהוא עזר ליצור נמצאת בכל מקום.
בכל כרזת סרט עם פניו של שחקן, בכל כתבת מגזין שמכריזה על "הגבר הסקסי בעולם", בכל קהל שמחכה שעות מחוץ למלון, ובכל כוכב שהחיים הפרטיים שלו הופכים לעלילה בפני עצמה, יש קצת רודולף ולנטינו.
התרעות פיקוד העורף