עלילת הסרט מגוללת את סיפורו של וויל אי. קיוטי, שלאחר שבילה עשרות שנים ברדיפה חסרת סיכוי אחרי רוד ראנר, מחליט עכשיו שנמאס לו. הגילוי המרעיש של הסרט הוא שהכישלונות המהדהדים בעצם מעולם לא היו בגללו, אלא באשמתו הבלעדית של תאגיד הענק "אקמי", שסיפק לו שוב ושוב מוצרים תקולים. בכל פעם שהוא קנה מהם רקטה, מגנט, קפיץ או פטנט שאמור היה לסייע לו בציד, המוצר התפוצץ לו בפרצוף נטו בגלל רשלנות תאגידית. נקודת המפנה מגיעה כשהוא נתקל במקרה בפרסומת של עורך דין בטלוויזיה, ופתאום נופל לו האסימון: במקום להזמין עוד נשק, הוא מחליט לשכור את שירותיו של אותו עורך דין ולתבוע את החברה.
מכאן "קיוטי נגד אקמי" הופך את אחד הגגים הוותיקים בתולדות האנימציה לקומדיית בית משפט, ובאופן מפתיע זה עובד היטב. זו נקודת המוצא הטובה ביותר שהייתה לסרט לוני טונס מזה הרבה מאוד זמן, משום שהיא לא מנסה להמציא מחדש את הדמות, ודווקא בוחרת להסתכל על אותה בדיחה ישנה מזווית אחרת.
אחד הדברים היפים בסרט הוא שהוא לא נמנע מלהיות מטופש. אין כאן ניסיון להפוך את הלוני טונס למותג "בוגר". הבדיחות מגיעות בקצב גבוה, חלקן מילוליות, רבות מהן ויזואליות, וכמעט תמיד יש משהו קטן שקורה בקצה הפריים. קטע אחד ששבר את האולם מצחוק היה כשעכביש לכד טרף בקורים שלו, ואז שלף סכין כדי לסיים את העבודה.
כמו ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט", בני אדם ודמויות מצוירות חיים יחד באותו עולם, בלי הסברים מיותרים. קיוטי יכול להתרסק מצוק, להימעך מתחת לסלע ולחזור לסצנה הבאה, ועדיין בני האדם סביבו יתמודדו בטבעיות עם ההיגיון הזה. החיבור בין ההנפשה ללייב אקשן עובד טוב, ובעיקר מרגיש פיזי. הדמויות לא נראות מודבקות על העולם, ובאמת מורגש שהן משתתפות בו.
עם זאת, החלק האחרון של הסרט מאבד משהו מחדות הקצב של השעה הראשונה. לוני טונס נולדו בפורמט של מכות קצרות ומהירות, ולמתוח את האנרגיה הזאת על פני יותר ממאה דקות זו אף פעם לא משימה פשוטה בכל סרט. אבל אלה בעיות קטנות יחסית בסרט שמצליח בדבר הבסיסי: הוא מצחיק את כל שכבות הגיל, ולא רק ילדים.
אחרי כל מה שעבר עליו בדרך למסך, יש משהו יפה בכך שהסרט של וויל אי. קיוטי עצמו סירב להיעלם. הוא נפל מצוק ומחץ אותו פסנתר, ובכל זאת קם והמשיך לרוץ. בדיוק כמו הגיבור שלו. והפעם, לשם שינוי, הוא גם תפס משהו.
התרעות פיקוד העורף