ככותב שורות אלה, לא זכור לי אפילו רגע שבו לא ענתה מיד להודעה, בחיוך ובחום. קשה גם להיזכר בשיחה איתה שבה לא צחקה, סיפרה בדיחה או ניסתה להצחיק את בן שיחה. לנגפורד הייתה פצצת אופטימיות מהלכת, אישה שהאמינה בכל ליבה כי צחוק הוא התרופה הגדולה של החיים - ולכן תמיד ביקשה להפיץ אותו סביבה. עד יומה האחרון.
לנגפורד, שהלכה לעולמה בגיל 68 לאחר מאבק בסרטן, נולדה בלונדון ב-1958 ועלתה לישראל בשנת 1972, כשהייתה בת 14, בעקבות אביה בארי, במאי טלוויזיה ב-BBC שהפך בהמשך לבמאי תוכניות בידור בטלוויזיה הישראלית. דרכה אל עולם הבידור החלה דווקא בשירה ובהנחיית מופעי כישרונות צעירים שביים אביה, אך עד מהרה נשבתה בקסמו של המשחק.
"רק ידעתי שהאודישן היה לסרט מתיחות, מצלמה נסתרת. מיד התאהבתי בזה, עד כדי כך שאמרתי ליהודה באודישן: 'היי, יש לי רעיון: אולי אלך ואגיד שקר לי ואני רוצה שמישהו יחבק אותי?'. היו כמה בנות באודישן, אבל יהודה שלח את כולן הביתה ותפר במיוחד בשבילי תפקיד בסרטי המתיחות שלו. הוא אמר לי שנולדתי לעשות מצלמה נסתרת, ואני חושבת שהוא צדק. נכנסתי לזה בלי בושה ובלי כלום, פשוט אהבתי את זה".
עם גירושיה השניים שבה לישראל ועברה להתגורר ברעננה. בהמשך נישאה לגיל בקנשטיין ועברה להתגורר בלוס אנג'לס. תפקידה האחרון והמרגש היה בסדרה "נורמלי", שיצר בנה ליאור בהשראת סיפור חייו, ובה גילמה את אמו. אולי זו הייתה גם סגירת מעגל מדויקת עבור שחקנית שידעה להיות כוכבת, אבל מעולם לא הפסיקה להיות קודם כל קרוליין - אישה חמה, אוהבת, מצחיקה ומלאת הכרת תודה על כל מי שעוד זכר אותה.
התרעות פיקוד העורף